מדיח בגבעה
חיפוש
הכרתת עיר הנדחת נראת במבט ראשוני כציווי לא מוסרי הנוגד כל הגיון אנושי. אולם, מתוך השוואה לפרשת פילגש בגבעה יאיר שאג מעלה תמונה הרואה בהשמדת העיר אקט הכרחי לשמירה על העליונות המוסרית של עם-ישראל.
פרשת עיר הנדחת נראית במבט ראשון מצווה הנוגדת כל חוש מוסרי בסיסי: "הכה תכה את ישבי העיר ההוא לפי חרב החרם אתה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב: ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל ליקוק א-להיך והיתה תל עולם לא תבנה עוד". התורה מצווה לצאת למלחמת חורמה בעיר שלמה בגלל שחלקה עבד עבודה זרה. גם חז"ל הרגישו בעובדה זו וצמצמו את דין עיר הנידחת עד כדי כך שישנן דעות בגמרא לפיהן "עיר הנדחת לא הייתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא, א).
מתוך בירור ההקשר המקראי של הפרשה - הקבלות המצויות בינה לבין פרשות אחרות בתנ"ך ומיקומה של הפרשה בספר דברים, ברצוני לטעון שמצווה זו היא חלק מהמגמה המוסרית של התורה במלחמתה בתרבות כנען ובשחיתות המוסרית ששלטה בתרבות זו.
פעם אחת בתנ"ך מופיע מקרה שבו התבצע הדין שהתורה הטילה על עיר הנידחת – פילגש בגבעה.
במעשה פילגש בגבעה התגלתה שחיתותם המוסרית הנוראה של יושבי גבעת בנימין. אנשי העיר לא הכניסו את האיש הלוי לביתם בכוונת תחילה כדי שיוכלו לבצע בו את זממם ולאחר שדבר זה נמנע מהם בזכות איש מהר אפרים שאינו בן המקום, לא וויתרו אותם אנשים "בני בליעל" עד שפרקו את תאוותם על הפילגש ועינו אותה עד שמתה. עם ישראל שהזדעזע מהמעשה הנורא ביקש מבני בנימין להוקיע ולהוציא להורג את האנשים שביצעו את המעשה ולאחר שאנשי בנימין סירבו, יצאו ישראל למלחמת אחים בשבט בנימין.
את מלחמת האחים הזו ניתן להבין יותר טוב מתוך הקבלה של פילגש בגבעה לפרשה תנ"כית אחרת – מעשה סדום. ההקבלות בין שתי הפרשות רבות, מבחינה תוכנית - אנשי העיר רוצים לבוא על אורח שהגיע לעיר מבחוץ ובעל הבית שאינו מבני המקום המקוריים מנסה לשדל אותם לא לעשות כך ומציע להוציא אישה במקום. גם מבחינה לשונית קיימות מקבילות רבות בין הסיפורים. בהקבלות הללו מבקש המקרא לומר לנו שיש קשר מהותי בין שתי הפרשות. נראה שהמעשים הדומים שהתרחשו בסדום ובגבעת בנימין נבעו מחוק כנעני קדום לפיו זר שנקלע לעיר היה מופקר לתאוותיהם של אנשי העיר (ראה בפירוש דעת מקרא לספר שופטים יט, טו). התנ"ך מבקש בהקבלתו להגיד לנו ששחיתותם של בני בנימין נבעה מהיטמעותם בתוך עמי האזור ומקבלת התרבות הכנענית לתוכם. היטמעות זו התפשטה בקרב שבט בנימין ברמה כה גבוהה עד שהם לא הסכימו להוציא את החוטאים להורג, מכיוון שהם פעלו לפי מנהג המקום. מתוך כך מובן למה בחרו שבטי ישראל בדרך של מלחמת חורמה כלפי שבט בנימין – רמתם המוסרית הייתה נמוכה כל כך עד שהם כבר כמעט ולא נחשבו חלק מעם ישראל.
כמו שאמרנו למעלה, בפילגש בגבעה ביצעו ישראל דין שנראה כי נלקח מתוך פרשת עיר הנדחת: "ואיש ישראל שבו אל בני בנימן ויכום לפי חרב מעיר מתם עד בהמה עד כל הנמצא גם כל הערים הנמצאות שלחו באש" (שופטים כ, מח). פרשה זו היא המקום היחיד בו הכו ערים ישראליות שלמות על יושביהן ובהמתן "לפי חרב" ובסוף שרפו אותם באש כדין עיר הנידחת (אמנם לאחר זמן בנו את הערים השרופות, בניגוד לדין עיר הנידחת, אבל נראה שזה היה רק חלק מהבקשה לא לאבד שבט בישראל).
מה הקשר בין עיר הנידחת לבין פילגש בגבעה? הרי עיר הנידחת מדברת על עבודה זרה ולא על ניאוף ושחיתות מוסרית? מתוך ההקבלות שראינו ומתוך מקומות נוספים נראה שאין הבדל בתפיסה המקראית בין עבודה זרה, ובמיוחד זו הכנענית, לבין השחיתות המוסרית שנובעת ממנה באופן ישיר. העבודה הזרה הכנענית, עבודת הבעל, אל הגשם הגברי, האשרה והעשתרות, אלות האדמה, הפריון והמלחמה הנשיות הייתה עבודת אלילים פראית שהאלילה את כוחות הטבע הבראשיתיים. חלק מפולחן האלים הכנעניים היה כרוך בקיום יחסי מין בין כהני הבעל לכוהנות האשרה ובין כוהנות האשרה לעולי הרגל למקדש, שביטא את ההפריה של הגשם את האדמה. האלהה של כוחות הטבע מביאה בהכרח להידרדרות מוסרית אנושית. התרבות הכנענית שהפכה את כוחות הטבע הפראיים לאלוהים בעצם אמרה שהאדם לא יכול ולא צריך להתגבר על טבעו, כיוון שהטבע הוא הוא האלוהים אין צורך לתקן אותו.
לעומת זאת, התורה באה להוות ניגוד לעבודה זרה הכנענית. הכוח האנושי הבסיסי הוא היכולת לגבור על הטבע ועל תאוותיו הפראיות על ידי המוסר. הקב"ה כורת את בריתו עם עם ישראל בהר סיני מסביב לתורה שעניינה הוא הציווי שמעצם טבעו מחייב התגברות מוסרית של האדם, שעל ידה הוא יכול לקדם את העולם ולהביא אותו לתיקונו.
מכאן מגיע ציוויה של התורה להילחם בעיר הנידחת. ההסתה של עיר שלמה לעבודה זרה מראה שעיר זו נטמעה בעמי כנען וקיבלה את עבודת האלילים שהיא חלק בלתי נפרד מהתרבות האכזרית של עמי האזור. העובדה שאלו שלא עבדו לא הוקיעו מתוכם את המסיתים אלא אפשרו את הימצאותם בעיר מגלה שגם הם הפכו להיות חלק מאותה תרבות. כאן נעוצה מוסריותה של מצוות עיר הנדחת, את התרבות הכנענית יש לעקור מן השורש ולכן התורה מצווה להילחם מלחמת חורמה בעיר כזו, בדיוק כמו שהיא מצווה להילחם בעמי כנען.
פרשת עיר הנידחת מופיעה בספר דברים כחלק מהציוויים למלחמה בעבודה זרה הכנענית לקראת הכניסה לארץ. החובה לבער את עמי כנען ואת תרבותם נובעת מקדושתה של ארץ ישראל. כדי להבין את משמעותה של קדושת הארץ נחזור לרגע לסדום.
הפסוקים מקשרים בין הפיכת סדום לבין המבול. "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר", "ויהי בשחת אלוהים את ערי הככר", סדום והמבול הם המקומות היחידים בתורה שבהם נאמר שהקב"ה השחית את הארץ. המבול הוא פעולה מוסרית, מידה כנגד מידה, "וירא א-להים את הארץ והנה נשחתה ... ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר", יש מצב שבו העולם הגיע לשחיתות מוסרית כזו שאין כבר צידוק לקיומו. לאחר המבול הקב"ה הבטיח שלא יהיה עוד מבול כדי שהעולם יוכל להתקיים, אבל בכך הוא גם נטש אותו והפקיר אותו לרשעה. את האמירה המוסרית של המבול השאיר הקב"ה בארץ ישראל "ארץ אשר ה' א-להיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלוהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". עמי כנען לא הפנימו את תוצאות המבול והמשיכו לשחת את דרכם על הארץ, כשסדום היא התמצית של אותה שחיתות, ולכן הקב"ה שחת את ארצם – בהפיכת סדום ובציווי להחרים את שבעת עממי כנען. קדושתה של הארץ מונחת בחוסר יכולתה לסבול את שחיתות העם היושב עליה עקב ההשגחה האלוקית התמידית שנשארה בה גם לאחר המבול.
בארץ ישראל יש תגובה אלוקית לרשעה, לתועבות העמים, "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". תגובה זו, מידה כנגד מידה, לא תלויה בזהות העם היושב בארץ אלא במעשיו, ולכן כמו שהארץ הקיאה את עמי כנען בגלל תועבותיהם כך היא גם תקיא את עם ישראל אם הוא ידרדר לאותה רמה מוסרית וידבק במעשיהם של עמי כנען. הגלות מתוארת בספר דברים "כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצבוים אשר הפך אלוהים באפו ובחמתו". האמירה המוסרית הגדולה של קדושת ארץ ישראל שהתבטאה במהפכת סדום, מתקיימת באפשרות לגלות, בעובדה שהשגחתו של הקב"ה לא זזה מארץ ישראל לעולם. אחד הביטויים של השגחה זו הוא הציווי להכרית את שבעת עמי כנען, ואת ערי ישראל שהכנעניות חדרה אליהן. על ידי ציווי זה מבקשת התורה להילחם בתועבות ארץ כנען, שמדרדרות את העולם בחזרה לחוקות סדום ועמורה, ולאפשר את תיקונו של העולם במלכות שדי.
מתוך בירור ההקשר המקראי של הפרשה - הקבלות המצויות בינה לבין פרשות אחרות בתנ"ך ומיקומה של הפרשה בספר דברים, ברצוני לטעון שמצווה זו היא חלק מהמגמה המוסרית של התורה במלחמתה בתרבות כנען ובשחיתות המוסרית ששלטה בתרבות זו.
פעם אחת בתנ"ך מופיע מקרה שבו התבצע הדין שהתורה הטילה על עיר הנידחת – פילגש בגבעה.
במעשה פילגש בגבעה התגלתה שחיתותם המוסרית הנוראה של יושבי גבעת בנימין. אנשי העיר לא הכניסו את האיש הלוי לביתם בכוונת תחילה כדי שיוכלו לבצע בו את זממם ולאחר שדבר זה נמנע מהם בזכות איש מהר אפרים שאינו בן המקום, לא וויתרו אותם אנשים "בני בליעל" עד שפרקו את תאוותם על הפילגש ועינו אותה עד שמתה. עם ישראל שהזדעזע מהמעשה הנורא ביקש מבני בנימין להוקיע ולהוציא להורג את האנשים שביצעו את המעשה ולאחר שאנשי בנימין סירבו, יצאו ישראל למלחמת אחים בשבט בנימין.
את מלחמת האחים הזו ניתן להבין יותר טוב מתוך הקבלה של פילגש בגבעה לפרשה תנ"כית אחרת – מעשה סדום. ההקבלות בין שתי הפרשות רבות, מבחינה תוכנית - אנשי העיר רוצים לבוא על אורח שהגיע לעיר מבחוץ ובעל הבית שאינו מבני המקום המקוריים מנסה לשדל אותם לא לעשות כך ומציע להוציא אישה במקום. גם מבחינה לשונית קיימות מקבילות רבות בין הסיפורים. בהקבלות הללו מבקש המקרא לומר לנו שיש קשר מהותי בין שתי הפרשות. נראה שהמעשים הדומים שהתרחשו בסדום ובגבעת בנימין נבעו מחוק כנעני קדום לפיו זר שנקלע לעיר היה מופקר לתאוותיהם של אנשי העיר (ראה בפירוש דעת מקרא לספר שופטים יט, טו). התנ"ך מבקש בהקבלתו להגיד לנו ששחיתותם של בני בנימין נבעה מהיטמעותם בתוך עמי האזור ומקבלת התרבות הכנענית לתוכם. היטמעות זו התפשטה בקרב שבט בנימין ברמה כה גבוהה עד שהם לא הסכימו להוציא את החוטאים להורג, מכיוון שהם פעלו לפי מנהג המקום. מתוך כך מובן למה בחרו שבטי ישראל בדרך של מלחמת חורמה כלפי שבט בנימין – רמתם המוסרית הייתה נמוכה כל כך עד שהם כבר כמעט ולא נחשבו חלק מעם ישראל.
כמו שאמרנו למעלה, בפילגש בגבעה ביצעו ישראל דין שנראה כי נלקח מתוך פרשת עיר הנדחת: "ואיש ישראל שבו אל בני בנימן ויכום לפי חרב מעיר מתם עד בהמה עד כל הנמצא גם כל הערים הנמצאות שלחו באש" (שופטים כ, מח). פרשה זו היא המקום היחיד בו הכו ערים ישראליות שלמות על יושביהן ובהמתן "לפי חרב" ובסוף שרפו אותם באש כדין עיר הנידחת (אמנם לאחר זמן בנו את הערים השרופות, בניגוד לדין עיר הנידחת, אבל נראה שזה היה רק חלק מהבקשה לא לאבד שבט בישראל).
מה הקשר בין עיר הנידחת לבין פילגש בגבעה? הרי עיר הנידחת מדברת על עבודה זרה ולא על ניאוף ושחיתות מוסרית? מתוך ההקבלות שראינו ומתוך מקומות נוספים נראה שאין הבדל בתפיסה המקראית בין עבודה זרה, ובמיוחד זו הכנענית, לבין השחיתות המוסרית שנובעת ממנה באופן ישיר. העבודה הזרה הכנענית, עבודת הבעל, אל הגשם הגברי, האשרה והעשתרות, אלות האדמה, הפריון והמלחמה הנשיות הייתה עבודת אלילים פראית שהאלילה את כוחות הטבע הבראשיתיים. חלק מפולחן האלים הכנעניים היה כרוך בקיום יחסי מין בין כהני הבעל לכוהנות האשרה ובין כוהנות האשרה לעולי הרגל למקדש, שביטא את ההפריה של הגשם את האדמה. האלהה של כוחות הטבע מביאה בהכרח להידרדרות מוסרית אנושית. התרבות הכנענית שהפכה את כוחות הטבע הפראיים לאלוהים בעצם אמרה שהאדם לא יכול ולא צריך להתגבר על טבעו, כיוון שהטבע הוא הוא האלוהים אין צורך לתקן אותו.
לעומת זאת, התורה באה להוות ניגוד לעבודה זרה הכנענית. הכוח האנושי הבסיסי הוא היכולת לגבור על הטבע ועל תאוותיו הפראיות על ידי המוסר. הקב"ה כורת את בריתו עם עם ישראל בהר סיני מסביב לתורה שעניינה הוא הציווי שמעצם טבעו מחייב התגברות מוסרית של האדם, שעל ידה הוא יכול לקדם את העולם ולהביא אותו לתיקונו.
מכאן מגיע ציוויה של התורה להילחם בעיר הנידחת. ההסתה של עיר שלמה לעבודה זרה מראה שעיר זו נטמעה בעמי כנען וקיבלה את עבודת האלילים שהיא חלק בלתי נפרד מהתרבות האכזרית של עמי האזור. העובדה שאלו שלא עבדו לא הוקיעו מתוכם את המסיתים אלא אפשרו את הימצאותם בעיר מגלה שגם הם הפכו להיות חלק מאותה תרבות. כאן נעוצה מוסריותה של מצוות עיר הנדחת, את התרבות הכנענית יש לעקור מן השורש ולכן התורה מצווה להילחם מלחמת חורמה בעיר כזו, בדיוק כמו שהיא מצווה להילחם בעמי כנען.
פרשת עיר הנידחת מופיעה בספר דברים כחלק מהציוויים למלחמה בעבודה זרה הכנענית לקראת הכניסה לארץ. החובה לבער את עמי כנען ואת תרבותם נובעת מקדושתה של ארץ ישראל. כדי להבין את משמעותה של קדושת הארץ נחזור לרגע לסדום.
הפסוקים מקשרים בין הפיכת סדום לבין המבול. "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר", "ויהי בשחת אלוהים את ערי הככר", סדום והמבול הם המקומות היחידים בתורה שבהם נאמר שהקב"ה השחית את הארץ. המבול הוא פעולה מוסרית, מידה כנגד מידה, "וירא א-להים את הארץ והנה נשחתה ... ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר", יש מצב שבו העולם הגיע לשחיתות מוסרית כזו שאין כבר צידוק לקיומו. לאחר המבול הקב"ה הבטיח שלא יהיה עוד מבול כדי שהעולם יוכל להתקיים, אבל בכך הוא גם נטש אותו והפקיר אותו לרשעה. את האמירה המוסרית של המבול השאיר הקב"ה בארץ ישראל "ארץ אשר ה' א-להיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלוהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". עמי כנען לא הפנימו את תוצאות המבול והמשיכו לשחת את דרכם על הארץ, כשסדום היא התמצית של אותה שחיתות, ולכן הקב"ה שחת את ארצם – בהפיכת סדום ובציווי להחרים את שבעת עממי כנען. קדושתה של הארץ מונחת בחוסר יכולתה לסבול את שחיתות העם היושב עליה עקב ההשגחה האלוקית התמידית שנשארה בה גם לאחר המבול.
בארץ ישראל יש תגובה אלוקית לרשעה, לתועבות העמים, "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ, ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". תגובה זו, מידה כנגד מידה, לא תלויה בזהות העם היושב בארץ אלא במעשיו, ולכן כמו שהארץ הקיאה את עמי כנען בגלל תועבותיהם כך היא גם תקיא את עם ישראל אם הוא ידרדר לאותה רמה מוסרית וידבק במעשיהם של עמי כנען. הגלות מתוארת בספר דברים "כמהפכת סדם ועמרה אדמה וצבוים אשר הפך אלוהים באפו ובחמתו". האמירה המוסרית הגדולה של קדושת ארץ ישראל שהתבטאה במהפכת סדום, מתקיימת באפשרות לגלות, בעובדה שהשגחתו של הקב"ה לא זזה מארץ ישראל לעולם. אחד הביטויים של השגחה זו הוא הציווי להכרית את שבעת עמי כנען, ואת ערי ישראל שהכנעניות חדרה אליהן. על ידי ציווי זה מבקשת התורה להילחם בתועבות ארץ כנען, שמדרדרות את העולם בחזרה לחוקות סדום ועמורה, ולאפשר את תיקונו של העולם במלכות שדי.