חיפוש

הרב יובל שרלו

שאלה

שלום רב, שאלה בעניין הטוב האלוקי והכרת הטוב שלנו כלפי הקב"ה. אנו מוצאים הרבה דיבורים ביהדות על הטוב האלוקי אלינו השופע בכל רגע שנובע באהבתו של הקב"ה לעמ"י ולאנושות. הרחיק לכת בעל חובות הלבבות כשביסס את כל עבודת ה' על חיוב הכרת הטוב לריבנו של עולם על עצם החיים שנתן לנו - "על כל נשימה ונשימה תהלל י-ה". שאלתי היא, למה אנחנו צריכים להודות לו, אף אחד מאיתנו לא בחר להיות בעולם הזה. אלוקים הוא שברא אותנו וממילא הוא מחויב לדאוג לנו. קשה אפילו יותר לפי מה שאומרים שאלוקים הוא "אבא" שלנו, אבא חייב לזון את בניו וממילא גם אותנו! על עצם החיים אין לי מה להודות כי אין ספק שאם לא הייתי קיים לא הייתי מצטער על זה אז (עכשיו אני נהנה לחיות ואין לי שום עניין למות מוקדם), להפך אלוקים 'דפק אותי' בזה שהוריד אותי לפה, היה הרבה יותר כיף שם. אם ננסה לתרץ שבאמת אלוקים לא היה חייב לספק לי וילה עשרה חדרים עם בריכה ומכונית ספורט אלא יכל להסתפק בדירה פשוטה וכסף לנסיעות באוטובוס, ולכן עליי להודות לו, עדיין קושייה, כי אין לאלוקים סיבה טובה לא לתת לנו את כל הטוב הזה, למה שלא יעשה את זה? אם נמשיך בכיוון של השאלה הזאת נגיע בעצם לשאלה למה הוא בכלל היה צריך לברוא אותנו? אין לו שום צורך! אני ממש לא מוכן לקבל טענות כמו "תכלית הטוב להיטיב" או "נתאווה לעשות לו דירה בתחתונים" כיוון שאלו ממש מציירות את אלוקים כמוגבל ומסכן ש'לא יכל אחרת אלא לברוא את העולם'. (יותר מזה, לפי השיטה ש"נתאווה לו לעשות דירה בתחתונים" יוצא שזה בעצם אינטרס אלוקי נטו לבריאת העולם, למה אני צריך להידפק מזה?) כל תפילה אני מתמלא כעס מחדש בברכות השבח ובברכות ההודאה בשמונה ונהיה מתוסכל כשרואה את חברים שלי נמסים באהבה לאלוקים... אני ממש אשמח אם תעזרו לי. תודה

תשובה

שלום וברכה

יישר כוח גדול על ההתייצבות הכנה והאמיתית מול מה שאנו אומרים מתוך עצמנו לריבונו של עולם, ועל הרצון שהדברים יהיו מכוונים ומדויקים.


כיצד אני רואה פסוקים אלה ?

אין פסוק אחד, אולי מלבד "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", שמבטא את כל התנועות הנפשיות מול ריבונו של עולם.

בשל היות ריבונו של עולם הוי"ה מקפת כל – מתרחשים מולו כל התנועות האפשריות.

תנועות של הודאה; תנועות של כאב; תנועות של אבלות; תנועות של שמחה.

אף לא אחת מהן מרכזת את כולן.

תנועות ההודאה על הטוב הן בשל התחושות העמוקות שיש בנו כשאנו רואים את הטוב בעולם. בשעה זו, אין אנו עושים את כל החשבונות שבכלל אולי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ושימיו של אדם קשים בעולם. אנו מודים על ההטבה הגדולה שאנו חשים כעת בעולמנו, ושמחים בה.

הדבר לא מבטל את האפשרות שבעוד שעה נחוש אחרת, ונאמר דברים אחרים מול ריבונו של עולם, כיוון שאלוהינו אוהב אמת הוא, ומולו אנו פורשים את כל עולמנו הפנימי.

ובמסגרת זו, אנו גם מודעים לכך שאין אנו יודעים בכלל למה הוא ברא את העולם. המדרש מדגיש את העובדה שהתורה התחילה מהאות "ב", שגם צורתה מעידה עליה שאנו יודעים רק מכאן והלאה: ריבונו של עולם חשף בפנינו רק את בריאת העולם, ולא את הסיבות שקדמו לו ושהביאו לבריאתו.

ובתוך החיים האלה, שאפשר שהיינו בוחרים לא להיות פה – אבל אנחנו פה, ואפשר לנו להסתכל ברוע לב ובמבט מתוסכל על השאלות שאין אנו יודעים, ואף על פי כן, אנחנו בוחרים להביט אל מה שמאיר לנו ומיטיב לנו, ומתוך כך מודים לריבונו של עולם על ההארות האלה.

זו דרך אמונית שאינה עוצמת עיניה מלראות את התמונה כולה, ואת האור והצל במציאות, אולם בוחרת להתרכז באור, ולהודות לריבונו של עולם שבתוך כל הכאוס הזה – הרבה דברים מאירים לנו בשיח עוצמי, שאליו אנחנו פונים, ובו אנו משקעים את עצמנו.

והחברים שלנו ? בוודאי יש בעולמם תנועות נפשיות מסוגים שונים.


כל טוב ושמחה