לקראת שנת השמיטה אליה נכנסנו אתמול: למדנו על המעבר שיש בין ימי השבוע לשבת וההקבלה שעושה ה'מי השילוח' למצוות השמיטה ועניינה ביחס לשאר השנים. הזהירות מפני כוחי ועוצם ידי והחשיבות בידיעה המוחלטת שלה' הארץ ומלואה!
נכון קשה לנו לדמיין איך אפשר בכלל לקבל הוראה כזאת של עקידת הבן האהוב. אבל כשהדבר מגיע בהוראה ישירה והתגלות מבורא עולם האם הניסיון כה גדול? ה'מי השילוח' בדרכו הייחודית מסביר אם כן מה היה הניסיון הכ"כ גדול כאן בעקידה. הרב תמיר מבאר ומסביר איך זה נוגע אלינו, ואיפה בחיינו אנו מתבקשים גם לעמוד בניסיון כזה של עקידה.
הפרשה שלנו מעוררת את שאלת אופן קבלת ההחלטות בחיינו. בחיפוש אחר רבקה - אליעזר בא בתפילה שבאמת יצליח למצוא את האישה הנכונה ויבחר נכון באישה שמתאימה ליצחק. מתוך כך ה'מי השילוח' מעורר בנו את הצורך להתפלל על קבלת ההחלטות שלנו שנצליח בהם. וזאת מתוך הצגת חמש נקודות מבט שונות על הבחירות בחיינו. (בהתבסס על הגמרא בברכות ח." על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא" )
ההחלטה של יעקב שירד לבקר את יוסף לפני מותו שזה ממש נגד דרכו של יעקב ויצחק אביו. וננסה להבין איך הוא קיבל את ההחלטה הזאת ואיך בכלל יש לנו לקבל החלטות בחיינו. והמי השילוח מציב בפנינו ארבע תנאים לבירור וההבנה איך לקבל החלטה בדילמות גדולות.
ויגש אליו יהודה - יהודה בא ופונה אל יוסף וחוזר על דבריו בשנית, מה ביקש להשיג מה ביקש לשנות בדיבור השני? האדמו"ר מאיזביצא אומר שיהודה לא מדבר אל יוסף אלא אל הקב"ה ובזה הוא זוכה להתבוננות המחודשת שמגלה בפניו שאין שום מלך רשע בפניו אלא זה אחיו יוסף.
יעקב מקטין עצמו לנוכח אבותיו, אבל בסיום ה'מי השילוח' מצהיר שיעקב היה הגדול שבאבות. ולא ברור מה נכון אליבא דאמת? ואולי יש ב' בחינות והם לא סותרים. עבודת יעקב אל מול דרכם של אברהם ויצחק.
"תשמע חלום לפתור אותו. היינו כי כל עניני עוה"ז הם כחלום הצריך פתרון וכמו שיפתור האדם כן יקום אצלו, והאדם המבין בכל כי הכל הוא רק מהש"י ורק ממוצא פיו יחיה הכל, זה מבין טעם בכל דבר ומגיע לחיים אמיתיים, כמו לחם העיקר המחיה הנמצא בו הוא המוצא פי ה' ומי שאוכל פשוט כבהמה אינו משיג מהלחם רק חיי עוה"ז, והמבין כי מוצא פי ה' הוא המחיה זה ישיג חיי עולם, כי לחם הוא אותיות חלם, היינו שצריך פתרון. וכן הוא כל הנאות כי כל ההנאות והטובות שבעולם נמשלין ללחם." לחם - חיים מציאות
בתחילת השיעור דיברנו על היכולת מחד לדעת שהכל מה' יתברך ומאידך לשמוח במעשי ידינו, ובכלל כיצד יש לחיות סתירות אמוניות קיומיות. ובחלק השני של השיעור דיברנו על ציווי התורה: "לא תירא מפניהם" כיצד ניתן לצוות על רגש כה בסיסי באדם זה לא נתון לשליטתינו? והבנו שה' אינו מצווה להדחיק את רגשותינו אלא פשוט לשמור אותם כרגש אבל ברובד המעשה לא שלכוח לרגע מה באמת מצופה מאיתנו לעשות וכך לפעול.
תפילה על עצמי או תפילה צורך גבוה? לדעת לקבל את הטוב והרע גם יחד.
על הפסוק "זאת חוקת הפסח"
