אל תשליכני – על הפנסיה הממלכתית במדינת ישראל

אל תשליכני – על הפנסיה הממלכתית במדינת ישראל

בין הפערים התרבותיים העמוקים ביותר הקיימים בעולמנו ניתן למנות את פער המבט על שכבות הגיל השונות. התרבות הצרכנית המשקפת את ערכי היסוד של החברה מלמדת כי העולם שייך לצעירים. על אף העובדה שכח הקנייה הגדול מצוי בדרך כלל בכיס המבוגרים יותר, אנו יכולים למנות שפע מאפיינים של פנייה צרכנית ותרבותית דווקא לגילאים הצעירים יותר. הצעירים מבטאים את העתיד, את התקווה, את הרעננות, את יכולת השינוי, את הדינמיות, את יכולת השינוי – וכל אלה הם ערכי תרבות יסודיים שהפנים מופנות אליהם. הצרכנות אינה נותרת בתחומה, והיא מתפשטת לכיוונים תרבותיים רחבים בהרבה. המילה "צעיר" היא בעלת קונוטציה חיובית, בעוד המילה זקן שייכת לקבוצת המילים השליליות.

לעומת תרבות זו בשעה שאנו מתבוננים במקורותינו אנו מוצאים לכאורה יחס שונה לחלוטין דווקא אל הזקן. הסיפור ההיסטורי על רחבעם שהעדיף את עצת הצעירים על פני עצת הזקנים משקף את המחיר הכבד של עולם הנתון לצעירים. שיקול הדעת, הניסיון ההיסטורי, המבט המפוקח, הפעילות לאחר שגובשה הזהות ולא תוך כדי חיפוש מתמיד של זהות, חוכמת המתבונן מחוץ למעגל החיים – כל אלה הם תכונות הזקן, והיתרונות הגלומים דווקא בו ובחוכמתו. יש לשים לב כי אין מדובר בהיבטים אלה ביחס אל הזקן כאל מסכן, כי אם כאל מי שהחברה מתברכת מקיומו ומעצתו.

המעיין היטב במאפיינים יוכל לומר כי לא חייבת להיות סתירה בין שתי התפישות, וניתן לחלק בין תחומים בהם תשומת הלב העיקרית ניתנת לעולמם של הצעירים, לבין זו המעניקה את זכות הבכורה דווקא לזקן ולמנוסה. ברם, הפרדה כזו אפשרית בעולם התיאורטי, אולם במציאות אין היא פועלת, ותחומי החיים מתערבבים זה בזה. החיפוש אחר כוח קנייה צעיר מתערבב עם הנהירה למנהיגות חדשה ומשתנה, והמציאות כי תרבות הבילוי השלטת היא זו של הצעירים הופכת גם לסגנון מנהיגות ולשיקול מרכזי בקבלת ההכרעות. הפרדה היא פעולה אנליטית שמקומה במעבדת הניסויים ובבית המדרש האינטלקטואלי, ואילו בעולם החיים התוססים והגועשים תחומי חיים שונים פולשים אלו לתחום אלו ומתאחדים לצבע אחיד, הדוחה את מעמדו של הזקן, ומתאר אותו כפי שתיאר אותו קהלת בסוף ספרו – כמצוי בכיבוי מאורות כללי במסעו הכואב אל המוות.

בין שאר התוצאות הרעות של עולם תרבותי צעיר עולה גם היחס לזקן כדמות העומדת לעצמה. הכוח הצנטריפוגלי של החיים דוחף אט אט את הזקן והזיקנה אל השוליים. מדובר בשולי התייחסות הציבורית, בשולי חשיבות שיקול הדעת ובמעמד החברתי השולי של הזקן. כאן כבר מדובר ביחס שאינו הוגן, ומתעלם מהיות הזקן חלק מהחוליות היותר חלשות בחברה. לא לחינם הזכירה התורה את החובה "מפני שיבה תקום והדרת בפני זקן". בדרך כלל אין התורה מצווה על המובן מאליו, וניתן להניח כי בשעה שהיא מגדירה את חובת היחס לזקן באופן כה היא עושה זאת על רקע המציאות המרה בה אין מכבדים זקן, שכן כבר אין כוחו במותניו. ההלכה מחייבת גם את כיבוד זקנתו של מי שאינו תלמיד חכם ואף של מי שאינו יהודי, ובכך היא מבטאת את היחס העקרוני לניסיון החיים ולעוצמה הנובעת דווקא מעמדת התצפית של הבא בימים.

לא זו בלבד, אלא שמציאות תרבותית זו מביאה פעמים רבות בכנפיה גם מציאות כלכלית עגומה. יכולתו הכלכלית של זקן להתפרנס קורסת, ואין הוא יכול למצוא מקורות חדשים ומשאבים לקיומו. בד בבד, הוצאותיו עולות – הוא זקוק לטיפול רפואי מסובך ויקר, להרבה יותר עזרה בקיום בית, לתחבורה יקרה יותר שכן אין הוא יכול עוד ליסוע בתחבורת ההמונים הציבורית הזולה יחסית, ולעוד הוצאות רבות ההולכות ועולות. בשעה שהוא נזקק לטיפול סיעודי מרקיעות ההוצאות לשחקים, ואין הוא מסוגל עוד לעמוד בהן. תפילת דוד המלך "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני" מבטאת את חששו של מלך ישראל בשעה שכוחו במותניו, הירא מפני העתיד, בו מצוקה בריאותית ומנטלית חוברות אל קשיי הבדידות והריחוק, וכל אלה מתלכדים עם הקושי הכלכלי הנורא של מציאות זו. המציאות הישראלית המבישה מלמדת על מעמדו הנחות של הזקן.

תורת ישראל חוזרת פעמים רבות על החובה להתייחס כראוי דווקא אל מי שאינו מסוגל לעמוד במרוץ החיים. התורה מזהירה כי אסור לשכוח את הגר והיתום, האלמנה והלוי נטול הרכוש, בשעה שאנו חוגגים ושמחים, ובשעה שאנו נהנים מהשפעה שהשפיע עלינו ריבונו של עולם. מבחנה של חברה מצוי דווקא ביחס אל אלה שאינם נמצאים במרכז הווייתה, ואינם בעלי כוח. האגדה מספרת על המבחן אותו עבר משה רבינו קודם שמונה להיות מנהיגם של ישראל – היכולת להוציא את הצאן למרעה בסדר שלא יקפח את יכולתו של החלש להתקיים, ולהקדים להוציא את אלה שאינם מסוגלים לאכול את המאכל הקשה שבשדה כדי שיאכלו את העשבים הרכים. מכל כיוון שאנו מוצאים את החובה החברתית לדאוג למי שאין לו, וקשה למנות את מספר המצוות המתייחסות לכך. כתם גדול רובץ עלינו כחברה  - בין בהיבט האנושי והמוסרי של מציאות זו ובין בעמדה היהודית התורנית שלה - בשעה שכלל זה אינו מתקיים.

לא את כל הנושאים יכולה המערכת החברתית לפתור. אין היא יכולה להפוך את זקן לצעיר, ופעמים רבות הקריסה הרפואית אף היא דרכו של עולם; אין היא יכולה כחברה להוציא את הזקן מבדידותו, ובוודאי שלא מפחדיו מפני העתיד. ברם, היא יכולה ליצור תנאים הוגנים יותר וראויים יותר, שיעצבו סביבה ידידותית יותר ליכולת ההתמודדות של הזקן בעולם מורכב ומאיים זה. חלק בלתי נפרד ממשמעות יצירת עולם כזה טמון ביכולת הכלכלית. זקן שיש בידו יכולת כלכלית מסוימת יכול להקל בהרבה על מצוקתו. כאשר הוא יכול לממן טיפול תרופתי ראוי, סיוע במשק בית, עזרה בניידות וכדו' – הוא פנוי יותר לשוב מתוכו את היכולת הנפשית לעמוד מול האתגרים הקשים. מובן כי השדה הכלכלי מותיר חלל גדול אותו צריכים למלא ארגוני החסד ואנשים פרטיים, ובעיקר חלל הבדידות. בדיני צדקה אנו מוצאים כי בד בבד עם החובה לתת צדקה קיימת החובה לעשות זאת במאור פנים ולהעניק לנזקק את היחס החם והאוהב. דינים אלה לא ללמד על עצמם יצאו כי אם ללמד על המבנה הכללי של כל פיתרון כלכלי לקושי – אין הכסף חזות הכל, וחייבת להצטרף אליו מערכת שלמה של תמיכה נפשית. ברם, המסגרת המדינית והתקציבית חייבת לראות בחוק פנסיה ממלכתי את הדרך הטובה ביותר ליצירת אותו שדה אפשרי.

ישנה גם חשיבות גדולה שיכולת זו לא תהיה תוצאה של חסד בלבד. אחד הקשיים הנפשיים העיקריים שיש בקצבאות היא התחושה שאדם הפך מזכאי על פי דין לנזקק למעשי חסד. תחושה נפשית זו עצמה היא חלק מהעומס הרובץ על נפשו של מקבל הקצבאות, והיא עצמה חלק מהמצוקה. לעומת זאת, בשעה שהכסף הניתן לזקן הוא תוצאה של עבודתו ושל מעשיו בעבר התחושה הפנימית שונה לחלוטין. הדבר נתפש בעיניו כמי שנהנה לאורך ימים ושנים מפרי עמלו, ולא כמתת חינם לה הוא זוכה מכוח טוב ליבם של אנשים או של המדינה.

ככל שהעסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם מתפשטת במדינת ישראל כך (במצב הקיים) גדל מספר האנשים העובדים למחייתם עבודה קשה ומאומצת ללא תנאים סוציאליים וללא פנסיה מובטחת. מדובר אפוא בעושק חברתי כפול, ובמציאות בה על אף שהאדם עבד במשך שנים רבות בעבודה מלאה וקשה הוא מוצא את עצמו ללא עתיד כלכלי מובטח, וללא תנאים סוציאליים הוגנים. עובדה זו מחזקת את הטיעון כי חוק פנסיה ממלכתית אינו מעשה חסד, כי אם חובה חברתית לה צריך אדם להיות זכאי על פי דין. חוק זה הוא אחד מאבני הבניין של מדינה יהודית. הוא משקף את ההערכה העצומה שאנו רוכשים לזקנה לניסיון החיים ולחכמה; הוא פועל לאור העיקרון היסודי של אי- הזנחת מי שנדחק אט אט לשולי מסע החיים; הוא נובע מהיחס הראוי לפעילותו של אדם לאורך חייו ולמשמעות העמוקה של ההנאה מיגיע כפיים; בשל כך הוא חייב להיות אבן פינה בדרכה של המדינה היהודית ובחוקיה, כחלק בלתי נפרד מדאגתה של התורה לא רק להיבט הכלכלי של מי שזקוק לעזרה כי אם גם לכבודו העצמי.

צריך להיזהר מפופוליזם. עיקרון זה נכון כחלק מתפישת חיים כוללת, שאינה רודפת אחר הדברים הנוצצים והקלים, אלא שוקלת שיקול אמיתי ולא חיצוני של מציאות. הדבר נכון גם בשעה שאנו עוסקים בנושאים חברתיים – קל מאוד לדבר על המציאות החברתית ועל פתרונות הקסם שניתן להפעיל בשל העובדה שדיבורים בדרך כלל אינם מחייבים דבר. ברם, בשעה שניגשים להתמודד עם המציאות המעשית ועם החובה לשקול דברים מכיוונים שונים, ולשלם את מחיר ההכרעות – המציאות שונה לחלוטין. מי שמוטלת עליו אחריות חייב לשקול את ההשלכות כולן ולהבין היטב את העומד לפניו. שיקול דעת זה הוא חובה מוסרית ופרקטית כאחד. הוא חובה מוסרית, שכן אין זה מוסרי לדבר בשבח פיתרון מסוים אם לא מוכנים לדבר גם על המחיר שהוא גובה ועל התוצאות התרבותיות שהוא יוצר. ללא השקלול המלא מדובר בניסיון לרכוש אהדה והערכה, ולא בהתמודדות נכוחה עם המציאות.

חקיקת חוק פנסיה ממלכתית אינה פשוטה כלל ועיקר. בראש ובראשונה מדובר בעול תקציבי עצום. עול תקציבי הוא מילה מנומסת לאמירה כי יש לקחת תקציבים מתחום אחד ולהעבירו לתחום אחר, או להעלות את המיסים למי שעובד ומתפרנס מעמל כפיו. זה חלק מסוגיית הנפילה על כתפי הציבור, שהיא סוגייה רחבת היקף ואינה פשוטה. ברם, מדובר גם בעניין שיש לו השלכות מוסריות מסוימות. חלק מהעובדים שאין להם פנסיה מסודרת נהנו מהעובדה שבמשך השנים יכלו להפריש לקרן פנסיה או לתבוע אותה כחלק מהעבודה ולא עשו זאת. קיומה של פנסיה ממלכתית אך תעצים את ההתחמקות מנטילת האחריות לאורך כל החיים על העתיד, ותפתה עוד אנשים שלא להשקיע בעצמם בעתידם. בכך אנו פוגעים בערך העבודה וההתפרנסות מעמל כפיים, שאף הוא חלק בלתי נפרד מדמות המדינה היהודית ומדמות האדם על פי דרכה של היהדות. אשר על כן, סוגיה זו אינה פשוטה ואינה ניתנת לפתרון קסם.

אף על פי כן, הכף נוטה לחובה ליצור מנגנון של פנסיה ממלכתית. מעבר לאידיאולוגיות כולן מדובר במאות אלפי בני אדם המצויים במצב כה מחפיר, עד ששאלות מורכבות בתחום המדיניות החברתית אינן יכולות לבטל את החובה כלפיהן. חובה זו היא גם חובה מוסרית אנושית, גם חובה חברתית וגם חובה דתית, הנוגעת לזהותה היהודית של חברת צדק. הרמב"ם ציין אפיונה של קהילה יהודית הוא העובדה שיש בה קופה ציבורית של צדקה. כאמור לעיל, פנסיה ממלכתית אינה צדקה בלבד, כי אם התייחסות הוגנת למי שעבד במשך חייו. הדרך הראויה לעשות זאת היא על ידי מציאת קשר מסוים בין עבודה לבין הפנסיה, והעדפת מי שיכול היה להשתכר למחייתו בעבודתו ועשה זאת על פני מי שיכול היה לעשות זאת ולא התאמץ במשך חיו, והעדיף ליפול על כתפי החברה. בדרך זו ינווט החוק בין החובה המוטלת לכיוון האחריות החברתית ובין החובה המוטלת לעידוד עבודה וכינון החברה על בסיס התפרנסות מעבודה, ואנו נזכה לחיות בחברה שהיא צודקת יותר ומעריכה בהגינות את בני האדם החיים בתוכה. בשעה שכבודו של הזקן ישוב להיות ערך בסיסי באדני הקיום של החברה נדע כי צעדנו צעד נוסף לקראת "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה", שהוא התנאי היסודי לכינונה של מדינת ישראל האידיאלית.