על הנישואין – מאמר קצר לחוברת של משרד הדתות

על הנישואין – מאמר קצר לחוברת של משרד הדתות

מערכת הקשרים שבין איש לאשתו מתפרשת על פני מרחבים רבים. מדובר בהסכמות רבות של נשיאה משותפת בעול; הנישואין כוללים בתוכם משמעויות כלכליות רבות, והופכים את בני הזוג לנשואים; החיים ביחד מחייבים שינוי באורחות חיים – יציאה מהאגוצנטריות לעולם ההתחשבות, מהאגואיסטיות אל הפרגון ומהשתיקה אל הדיבור.

מרחבים אלה יונקים בדרך כלל מעולם האהבה והרצון. בשעה שבאים בני זוג בברית הנישואין כורתים הם למעשה ברית. מדובר במערכת הסכמים בלתי כתובה, שכן הנישואין כוללים בתוכם גם מערכת עניפה של מחויבות הדדית. פעמים רבות בני הזוג אף אינם מפרשים את פרטיה של מערכת הסכמית זו, ואינם מגדירים מה כלול בתוכה. הנשמה האחדותית הפועמת בליבם האוהב אינה ניתנת לצמצום למערכת משפטית חוזית, ואף קיימת רתיעה נפשית מפני הכנסתה למסגרת זו.

על כן נפוץ מאוד השימוש בביטוי "ברית הנישואין". בכך אנו מבטאים את העובדה שמהות הקשר הנרקם בין בני הזוג אינו חוזה פרטני כי אם ליכוד נשמות, אינו בניית מערכת כלכלית יעילה כי אם עיצוב זהות פנימית משותפת, אינו מילוי אחר חלומם של ההורים כי אם הגשמת החזון המלוכד של ילדיהם. השימוש במילה ברית מלמד כי כל אותן מחויבויות הכלולות בנישואין יונקות מהרצון הפנימי העמוק ומהבחירה של בני הזוג, בשעה שהם מחליטים להפוך עצמם ליישות אחת.

מי מעניק את המשמעות לברית הזו ? זו שאלה מורכבת. מחד גיסא, אי אפשר לכונן את הברית הזו בלי רצון חופשי מוחלט של שני בני הזוג. ההלכה היהודית מחייבת את הבעת הרצון החופשי במלוא משמעותו על ידי בני הזוג, ואינה מקבלת נישואין בכפייה. מאידך גיסא, מי שמעניק את משמעות הברית חייב להיות גורם שמחוץ לבני הזוג. לו היו אלה בני הזוג בלבד – "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", וכשם שהם כוננו את ההחלטה על הברית היא עלולה להתמוטט בשעה שאחד מהצדדים ירצה להפר את המחויבות הזו. אולם כשההענקת המשמעות לברית נעשית מחוץ לברית, על ידי גורם עליון וקדוש – הברית הזו היא ברית נצח.

במסורת היהודית מועצמת הברית על ידי שימוש בלשון קדושה. נוסח הקידושין הוא "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". בכך שותפים בני הזוג באמירה כי יש בקשר שנוצר ביניהם גם משהו שהוא מעבר לעולם החושי הנגלה לפנינו. קדושה משמעה קשר עליון ונשגב, המרומם את הבית החדש ששניהם בונים לעולמות עליונים. מעבר לכך, בחלק השני של המשפט - "כדת משה וישראל" – אומרים בני הזוג כי כניסתם לברית הנישואין נעשית באותה דרך בה נכנסו הדורות הקודמים, והם מצרפים את עצמם לשלשלת הדורות של עם ישראל.

לברית הנישואין שני פנים. ראשון בהם משמש בשעה שהשמש זורחת. אז מבטאת ברית זו את הרצון והאהבה, האחדות והליכוד, החיים והטוהר. האדם אינו חש כי הוא נאלץ להקריב דבר מה לצורך הנישואין – להפך, הוא מוצא את עצמו בתוכם, והחיים יחד מעצימים בו עולמות פנימיים הנובעים מהמפגש העמוק עם מי שהוא חולק עימו את חייו. 

ברם, לעיתים מתקדרים עננים בחיי הנישואין, והדברים אינם זורמים כל הזמן באותה אהבה ורעות. כאן משמשת הברית כמערכת תומכת ומחייבת – היא מלמד את בני הזוג כי נאמנות אינה דבר מותנה, וכי מחויבות היא חלק בלתי נפרד מעולמם המשותף. כשם שמדינות כורתות ברית כדי שתעמודנה האחת לצד השניה גם בשעה שעמידה זו אינה משרתת את האינטרסים של הנקראת לעזור ולסייע, כך גם המשפחה. קדושת המשפחה וטהרתה באים לידי ביטוי גם כאשר נולדים קשיים בקשר. מכוחה של הברית נותרת המחויבות ההדדית על כנה, ונוצר רצון והכרח לפלס דרך של תיקון ושיבה לימי הזוהר המשותפים.

זהו המקור העיקרי ממנו יונקת תפישת העולם המעמידה את הנישואין כדרך בה חיים במשותף. המעבר מחיים של אינטרסים לחיים של ברית, ומהסכם חוזי לקדושה וטהרה ונאמנות, עומדים במוקד, ובדרך זו צלחה המשפחה היהודית את כל גלי ההיסטוריה, והפכה להיות אבן הפינה של הקיום, והעוגן ששימש לאדם בסיס ליציבות וקביעות בסערות הגדולות. אנו ממשיכים כיום לחיות חיים של ברית זו, ובכך מעצבים את החיים המשותפים במסגרת הנכונה והראויה.