המשמעת בישיבות התיכוניות ואפשרות יישום חלק מרעיונותיה במערכת החינוך הכללית
המשמעת בישיבות התיכוניות ואפשרות יישום חלק מרעיונותיה במערכת החינוך הכללית*
נקודת המוצא של מאמר זה הינה שתלמידי הישיבות התיכוניות הם תלמידים רגילים, השואפים כמו כולם גם לתעודת בגרות טובה, ואין להם ייחוד גנטי או בולטות סביבתית. אמנם, חלק מישיבות אלה נוקט בסלקציה מסוימת בשעה בתהליך קבלת התלמידים ומיונם, אולם רבות הישיבות שאין בהם תהליך זה, ובכלל ריבוי המוסדות מחייב הורדת סטנדרטים במיון. אף על פי כן, ישנם הישגים גבוהים יותר בתחום המשמעת. ככל הידוע לי לא נעשה מחקר מקיף המסוגל לספק נתונים של ממש לגבי רמת המשמעת, ומובן מאליו שקשה מאוד למדוד משמעת, כיוון שיש לשקלל אותה עם יצירתיות, חרות מחשבתית, כבוד התלמיד וכדו'. ברם, ניסיון של מורים המלמדים בסוגים שונים של מוסדות כמו גם השוואת נתונים כמו "כמה דקות נטו מלמדים בשיעור" מלמדים שיש בישיבות התיכוניות רמה גבוהה יותר של משמעת, שאינה פוגעת בהכרח ביצירתיות ובחירות.
עובדה זו מקבלת משקל מיוחד דווקא לאור העובדה שמדובר בתנאים שאינם פשוטים כלל ועיקר. בחינוך הישיבתי מתחנכים בנים בלבד שמטבע הדברים בגיל ההתבגרות התנהגותם סוערת; ברובו הוא פנימייתי והקשר עם ההורים דל יחסית; שעות הלימודים ארוכות מאוד (סדר היום מתחיל בערך בשעה 07:00 ומסתיים לפחות ב18:00 אם לא מאוחר יותר); רוב המלמדים בישיבות התיכוניות לא זכו להכשרה ארוכה במכללות אלא למדו במסלולים מקוצרים בשלוחות של מכללות; חומר הלימודים קשה מאוד (תלמוד בבלי), וברובו לא רלוונטי לעולמם של התלמידים; בדרך כלל נעשה שימוש מועט ביותר באמצעי הוראה; ותנאי הלימודים אינם מהטובים ביותר בשל העלויות הגדולות של חינוך פנימייתי.
מאמר זה הינו היפותזה שנכתבה מעמדת הפילוסופיה של החינוך ולא הסוציולוגיה שלו או הפסיכולוגיה של החינוך, ומטרתו לחשוף את הקורא לעולם שהוא נסתר ממנו בדרך כלל, כדי שיוכל לאמץ מתוך תכניו את מה שהוא רלוונטי לו. אדגיש כי אין אני עוסק בתחומים נוספים של משמעת, המשותפים לכל מערכות החינוך, כי אם בהיבטים מפרים נוספים המצויים בישיבות התיכוניות.
מהם אפוא הכלים מיוחדים הקיימים בישיבות התיכוניות אשר מאפשרים רמה גבוהה יחסית של משמעת ?
- הלימוד כמצווה: ההנעה היסודית של התלמיד אינה מבוססת רק על הצורך ללמוד כדי להתקדם בחיים, או כדי לפתח את הכשרונות האישיים. בראש ובראשונה, לימוד התורה אינו בא לשרת מטרה אחרת, כי אם עומד בפני עצמו, מעבר לעובדה שהוא גם מהווה מדריך להתנהגות הראויה. עיקרון זה נוסח על ידי הרמב"ם: "...אין לך מצווה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום" (הלכות תלמוד תורה ג, ג). במערכת החינוך הכללית ניתן ליישם עיקרון זה על ידי שינוי המנגינה, ודיבור על חובת הלימוד מצד דמות האדם ועולמו הרוחני, ולא לדבר בשפת התועלת בלבד.
- מעמד הרב מלמד התורה: בתולדות עם ישראל הודגש המבנה ההיררכיוני של הרב. מוטלת חובה על התלמיד לנהוג מנהג כבוד ברבו, ולהתייחס אליו כמי שפותח בפניו את שערי המסורת והחכמה, והוא הדמות המשמעותית ביותר בחייו: "...כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו, שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא…ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא הרב. אמרו חכמים: מורא רבך כמורא שמים…"(שם ה, א). השבת מעמד המורה למקומו, ויצירת אווירה מוסדית של כבוד ואפילו יראה מסוימת כלפי המורים היא תנאי הכרחי להשגת משמעת בכל מערכות החינוך. מובן מאליו כי יש להיזהר שלא להפוך את התלמיד לצמית של המורה, ובוודאי שלא לדכא את יכולת המחשבה העצמית וחירותה.
- איסור אונאה (ציעור): קיים איסור חמור לצער אדם אחר. איסור זה הוא איסור מוחלט שאינו מותנה ביכולת אכיפה או בכללים חוקיים, והוא מוטמע כאחת החובות הבסיסיות המוטלות על האדם מעצם מהותו. גזלת כבודו של אדם אחר – ובכלל זה תלמידים נוספים וכן צוות ההוראה והמנהל – חמור יותר מגזל ממונו, שכן ניתן להשיב לאדם את ממונו אך קשה מאוד להשיב את כבודו: "...גדולה הוניית דברים מהוניית ממון, שזה ניתן להישבון וזה לא ניתן להישבון, וזה בממונו וזה בגופו..." (שם הלכות מכירה יד, י). כבוד האדם הוא יסוד אווירת היחס הפנים-מוסדי בכל מקום שהוא.
- הלימוד בחברותא: אחת מדרכי הלימוד האופייניים בתלמוד תורה הוא הלימוד בחברותא. בבית המדרש ישובים התלמידים בזוגות, ומתמודדים יחד עם החומר הנלמד. לעיתים מתקיימת החברותא בין הרב ובין התלמיד, ואף הרב לומד מתלמידו דברים רבים: "רבינא אמר: כל האוהב ללמד בהמון (=בקבוצה) - לו תבואה, והיינו דאמר רבי הרבה תורה למדתי מרבותיי, ומחבריי יותר מהם, ומתלמידיי יותר מכולן" (מכות י ע"א). הלימוד בחברותא מפתח לא רק את היכולת האינטלקטואלית והרטורית, כי אם גם את הצורך להתמודד עם חולשות האדם המבקש את החופש ואת הבטלה, והלימוד בחברותא מעצים את האחריות שלו ללימוד. אדגיש כי במישור המעשי מתבטלים תלמידים רבים בלימוד בחברותא, ואף על פי כן – משקל האחוזים הבודדים של דקות הלימוד הנלמדים על ידם הוא עצום.
- לימוד ברעש ובקול: בניגוד לאווירת הספרייה, בה נשמר השקט והשקיעה של כל לומד בענייניו, בית המדרש הוא מקום מוצף רעש - גם בשל הלימוד בחברותא, אך בעיקר לאור התפישה החינוכית שכל אבריו של אדם שותפים בלימוד, ולא רק הצדדים הקוגניטיביים והאינטלקטואליים בלבד. התלמוד מספר סיפור מיוחד על יחסה של ברוריה לתלמידי חכמים הלומדים בשקט: "ברוריה פגשה תלמיד שהיה יושב ולומד בלחישה. בעטה בו, ואמרה: לא כך כתוב בתנ"ך 'ערוכה בכל ושמורה' – אם חוויית הלימוד ערוכה בכל רמ"ח אברי גופך – התורה שאתה לומד תשתמר בכך, ואם לא – לא תשתמר" (תרגום לערובין נג ע"ב נד ע"א).
- שמחה וניגון: עד כמה שהדבר נשמע הזוי, חלק בלתי נפרד מהחינוך ללימוד בישיבה התיכונית מוקדש להעצמת השמחה הטבעית הקיימת באדם, ולא זו בלבד אלא שהניגון והשירה הם חלק מעיסוקו של האדם. ניתן לראות קשר בין מקומות בהם שוררת אווירה של שמחה ואף ניגון חסידי לבין הצלחה בתחום המשמעת.
- לימוד מוסר ותיקון המידות: חלק מסדר היום ומהאתוס הבסיסי מוקדש לא רק ללימוד חומר עיוני כי אם גם לעבודת תיקון המידות. בישיבה התיכונית מוטמעת ההכרה כי קיים יחס דיאלקטי בין הלימוד האינטלקטואלי לבין עיצוב דמות האדם כישר וכטוב, ולא די בלימוד עצמו אלא שקיים צורך להקדיש זמן ומאמץ לעיצוב עצמי של הלומד. זו המשמעות המקורית של המושג יראת שמיים, עד שקבעו חז"ל כי בלעדי הדמות המוסרית הערכית של האדם, שחלק ממנה הוא המשמעת העצמית החזרה, אין טעם של ממש בהישגים האחרים (ראה דבריהם במסכת שבת לא ע"א).
- קידוש השם: תלמיד בישיבה התיכונית מתחנך על בסיס ההכרה כי אין הוא אחראי לעצמו בלבד, כי אם נושא את שמו של הקדוש ברוך הוא עליו. מוטלת עליו חובה לאהב שם שמיים על הבריות: "...וכן אם דקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עימהם, ומקבלם בסבר פנים יפות...ונושא ונותן באמונה...עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו - הרי זה קידש את ה'..." (הלכות יסודי התורה ה,יא).לפיכך, הוא חי באחריות המוטלת עליו לדאוג שהמוסד החינוכי בו הוא לומד יהיה כזה שיתפארו בו, ויגיעו למסקנה כי הדרך הזו היא הדרך הנכונה. תנאי הכרחי לכך כיום הוא מיעוט האלימות, משמעת גבוהה וכדו'.
- חברה לומדת: החברה הדתית היא חברה לומדת. אף הרחוק ביותר מלימוד כאורח חיים שותף בחוויית לימוד מתמדת, כמו פרשת השבוע בבית הכנסת, שיעורים שונים וכדו'. התלמיד אינו רואה את עצמו אפוא כחריג, ואין הוא עושה דבר מה "ילדותי" כמו ללמוד ולחיות באווירה של משמעת, כי אם הוא חי בבית הספר לאור הנורמה של החברה עצמה. פעמים רבות הוא מוצא עצמו לומד עם הוריו באותה מסגרת. שם הוא צופה בהם עצמם ממושמעים ושותפים בלימוד, והדבר מקרין הרבה על אופיו והתנהגותו שלו.
- קבלה: תורת הקבלה מעצימה את משמעות הלימוד למושגים מיסטיים. אין מדובר בהישגים אינטלקטואליים בלבד או בידיעה ההלכה כי אם בהשפעות על העולמות העליונים: "…אין ערוך לגודל נוראות נפלאות עניינם ופעולתם למעלה. שכל מלה ומלה פרטית המתחדשת מפי האדם, קב"ה נשיק לה ומעטר לה, ונבנה ממנה עולם חדש בפני עצמו. והן הן השמים החדשים והארץ החדשה…ובכל מילה המתחדשת בתורה על ידי ההוא שעוסק בתורה עושה רקיע חדש" (נפש החיים ד, יב). אמנם הקבלה אינה מטבע העובר לסוחר, ואינה מצויה ביום יום של המוסד, אולם היא בהחלט מצויה ברקע, ומעניקה עוצמה מיוחד ללימוד, כמו גם לחומרה הגדולה שבהפרעה ללימוד זה.
- אווירת לימוד: ישנן הלכות המעצבות את אווירת הלימוד. ההלכה קובעת כי ראוי לו למורה לפתוח בדברי שחוק וביצירת אווירה טובה, אולם משעה שמתחיל הלימוד עצמו יש להקפיד על כובד ראש ועל אווירת לימוד ראויה. שני הדברים גם יחד יוצרים משמעת – הן השמחה והצחוק בפתיחה, והן אווירת כובד הראש והרצינות בהמשך.
כאמור לעיל, קיימים מרכיבים נוספים בתחום המשמעת, ומנגד – לא הכל מצליח, וגם בישיבות התיכוניות יש לעיתים בעיות משמעת. ברם, אמצעים אלה מהווים חלק מארסנל הכלים המאפשרים קיומה של מערכת לימוד ראויה, ושל אווירה מוסדית מעולה.
הרבה ניתן לגזור מעקרונות אלה, בשינויים הנדרשים מטבע הדברים, למערכת החינוך הכללית. הפיכת המנגינה המוסדית לחשיבות הלימוד מצד עצמו ולא כמשרת מטרה אחרת; השבת כבוד המורה אף במחיר מסוים של קביעת כללי התנהגות ממוסדים ביחסי מורה ותלמיד; חינוך מתמיד לכבוד האדם ולמניעת אונאתו; שיטות לימוד (לא רק שיטות הוראה) נוספות, כמו הלימוד בחברותא, ברעש ובקול; יצירת מערכת חינוך הנוגעת דמות האדם ומידותיו הטובות כחלק מעבודה עצמית (אולי ברוח מרטין בובר); שיתוף ההורים ביצירת קהילה לומדת; הכנסת ממד של הומור לפתיחת השיעור יחד עם הקפדה על כובד ראש בהמשכו – כל אלה הם רעיונות המאפשרים שיפור של רמת המשמעת בבתי הספר, הפחתת האלימות, ובעיקר – הפיכת בית הספר ממוסד להוראה למוסד לחינוך.
משמעת אינה רק תנאי הכרחי לקיומה של למידה. משמעת היא חלק בלתי נפרד מדמות האדם, מיחסו אל עצמו ואל זולתו, מרגישותו לכבודו של האחר, ומהכרעתו הפנימית ביחס לטיב חייו ועולמו הרוחני. לפיכך העיסוק בשאלת המשמעת אינו נספח מעצבן וחיצוני ללמידה, אלא הוא חלק בלתי נפרד ממטרות בית החינוך בו אנו מועסקים. בשעה שהיחס למשמעת הוא כזה, ואנו תרים אחר דרכים נוספות להשיג אותה, אנו חותרים להשלמה משמעותית של תפקידנו החינוכי. כל זה נכון כשחתירה זו נעשית בזהירות שלא להפוך אותה לקריטריון היחיד של עולמנו, ובעיקר יחד בזהירות שלא לפגוע בכבוד תלמידינו וחירותם, ולא לרמוס אותם בדרכנו להשיג את המשמעת הראויה.
* תקציר דברים שנאמרו ביום עיון במכללת גורדון בנושא המשמעת.