עניי עירך קודמין

הלכות רבות בעולם היהודי מלמדות על יחס מיוחד דווקא לקרוב. דברי התורה "וחי אחיך עמך", וכן דברי הנבואה "ומבשרך אל תתעלם", תורגמו כפי שמקובל בעולם היהודי גם לשפה נורמטיבית. ישנה עדיפות לנתינת צדקה דווקא לקרובי משפחה: "...הא כיצד ? אלא אם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו ומבקש לעשות מהן צדקה כדי שיתפרנסו אחרים משלו, כיצד יעשה ? בתחילה יפרנס את אביו ואמו, ואם הותיר יפרנס את אחיו ואחיותיו, ואם הותיר יפרנס בני משפחתו, ואם הותיר יפרנס בני שכונתו, ואם הותיר יפרנס בני מבוי שלו, מכאן ואילך ירבה צדקה עם שאר בני ישראל" (תנא דבי אליהו כז); ההלכה מעדיפה דווקא כי בני משפחה ימלאו תפקידים בירושה, ומעמד ציבורי יעבור מאב לבן: "הוא ובניו - שאם הוא מת בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם ? ת"ל הוא ובניו בקרב ישראל" (ספרי שופטים יט); היא מתירה לאדם לפדות את קרובי משפחתו מהשבי בסכומים מופרזים אפילו שהדבר פוגע בציבור (ש"ך יו"ד רנב, ד); ואלו דוגמאות ספורות בלבד לעיקרון המצוי מאוד בהלכה.

למעשה מדובר בעיקרון בסיסי שמתחיל בהכרה מוחלטת של האדם באוטונומיה של עצמו, ובקביעה כי "שלך קודם לשל כל אדם" (בבא מציעא ל ע"ב). מכאן מתרחבים המעגלים לחובות שלו כלפי משפחתו, ולזכויות היתר שלה כאמור לעיל; מכאן לאחריותו החברתית המבוטאת במצוות רבות, ובעיקר אלו הקשורות לגידולי השדה; ומכאן לאחריותו לכל העולם. ההצדקה לראיה זו היא עמוקה מאוד, ונראה כי היא מבוססת על הקביעה כי אף שמבחינה חיצונית מדובר באגואיסטיות, המהות הפנימית של הלכות אלה מלמדת כי דווקא כאשר מכירים באוטונומיה ובקיומיות האישית של האדם, הדבר מאפשר לו להרחיב את תחומי ההתייחסות שלך, ולהעניק אף ל"אחר" במעגלים הולכים ומתפתחים את שמגיע לו.

זו גם המקור לכלל הידוע של "עניי עירך קודמין". אין מדובר רק במדיניות פראקטית המניחה כי הטוב ביותר הוא שכל חברה תדאג לעצמה, והדבר יביא ליעילות מוסדות הצדקה והחסד, ויממש את הסולידריות האנושית בצורה טובה יותר. מדובר גם בקביעה ערכית עמוקה, בה ההלכה יוצרת בראש ובראשונה סולידריות פנימית בין האדם לעצמו, וממנה למשפחתו, ורק לאחר מכן לעולם כולו.

ברם, כמו כל עיקרון הלכתי גם עיקרון זה עשוי להיות מנוצל בדרך שגויה. סיבות רבות לכך. ראשונה בהן היא הסיבה הטכנית – אדם יכול לשכנע את עצמו באופן תמידי כי צרכיו שלו או של משפחתו לא מולאו, ולפיכך הוא יאטום את עצמו מלעזור לאחרים ויתמסר לסביבה הקרובה אליו בלבד. מעבר לסיבה הטכנית, מדובר בתרבות חיים העלולה לגרום לאדם להתעלם לחלוטין מצרכי האחרים, ואף לעצב אידיאולוגיות חדשות, שבמרכזן תפיסה הנראית כתפיסה אתית והגורסת כי על כל אדם לדאוג לעצמו, ואם גורלו לא שפר עליו – זו גזירת א-לוהים המחייבת את הנפגע לחלץ את עצמו ממצוקתו ולא להשליך את עצמו על האחרים. פעמים רבות, המקור לעוולות הגדולות ביותר הוא עיקרון מוסרי שבבסיסו הוא צודק, אך הוא מנוצל לרעה, וזו יכולה להיות דוגמה טובה מאוד לכך.

מעבר לכך, קשה היום לקבוע מיהם "עניי עירך". הכפר הגלובאלי הקטן הפך את כולנו לקרובים הרבה יותר, ולעיר הגיאוגרפית נודעת משמעות הולכת ופוחתת. לא זו בלבד, אלא שמול העקרונות שפורטו לעיל עומדים לעתים מצבי אסון קטסטרופליים, שבהם בוודאי חובה על האדם ועל מדינתו להיחלץ ממעגל העיסוק ב"קרובים" בלבד, ולפעול כתוצאה מאמונה עמוקה בסולידריות העולמית, ובחובה להציל את כל בני האדם שנבראו בצלם א-לוהים מאסון שבא עליהם.

נראה אפוא כי ניתן לנסח לאור עקרונות אלה את עמדת היהדות. ישנה עדיפות ראשונית לעניי עירך, ואנחנו חייבים בראש ובראשונה לדאוג לצרכים הבסיסיים ביותר של הקרובים לנו ביותר. ברם, כלל זה אינו נועל את הדלת ואת החובה להתייחס לחובות הנובעות מהסולידריות הכלל אנושית, ומהחובה להציל נפשות בעולם. עיקרון "הרחבת המעגלים" מלמד כי העולם האנושי כולו אינו זר לנו. הדבר בא לידי ביטוי גם בתפילת שלמה המלך בחנוכת המקדש, שדיבר על המקדש כמקום בו הקב"ה שומע לתפילות "הגוי אשר יבוא מארץ רחוקה", כחלק מהזיקה הגלובאלית שלנו לאנושות כולה. בעיקר כאשר מדובר במצבי אסון המוני, ובצורך של התגייסות העולם כולו כדי לגאול את הנפגעים ממצוקתם, אנו נתבעים לפרוץ את ההסתגרות הפנימית שלנו, ולממש את אמונתנו בדבר היות כל בני האדם ברואים בצלם א-לוקים, ואת הצלת הנפשות כקיום עולם מלא.