פגועי הנפש והתורה

מה מתחולל במפגש שבין הדת והאמונה לבין מחלות-הנפש? האם החיים הדתיים מסייעים בהתמודדות עם המחלה או מקשים עליה? מהו תפקידם של רבנים בהתמודדות עם תלמידים וחברי קהילה פגועי-נפש?

הרב יובל שרלו קורא להגביר את המודעות ומאמין כי בכוחם של הרבנים להוביל את השינוי ביחס כלפי פגועי-הנפש בתוך הקהילה הדתית

לכאבם ומצוקתם של נפגעי-הנפש ישנם מאפיינים ייחודיים, המחייבים דיון ממוקד במטען שאנשים אלו נושאים על כתפיהם. בין המאפיינים הייחודיים ניתן למנות את אלה: הקושי בהבנת מידת הסבל והכאב, הנובע מכך שלא ניתן לראות במבט חיצוני את הפגיעה הנפשית ואת המצוקה כפי שניתן לראות את הפגיעות של נפגעי הגוף; התחושה של העומדים מול נפגעי-הנפש היא שמדובר בדבר מה התלוי, בסופו של דבר, בבחירה החופשית של האדם, ועל כן הם נתפשים כאשמים במצבם; הקושי הרב לדמיין את תחושותיו הפנימיות של אדם הנופל לבור הנפשי, וממילא הקושי להזדהות עמו; העובדה שמדובר במצוקות הנוגעות לזהותו של האדם וליחסים בינו ובין עצמו, מצוקות שהן הקשות ביותר הקיימות במציאות; הבושה הכרוכה בהגדרת האדם כסובל מבעיות נפש הופכת לחלק בלתי נפרד מהמצוקה עצמה – לא די בכך שהנפגעים סובלים מהפגיעה עצמה, הם סובלים גם מהכאב על כך שאין שומע את דבריהם.

גם תהליכי הריפוי סבוכים מאוד: הכחשת הצורך בייעוץ ובטיפול היא חלק מהמחלה עצמה, ולא רק מדרכי התגובה לה; יתר על כן, הסטיגמה המסמנת את הנזקק לתחום הפסיכיאטריה היא שלילית, ורבים אינם פונים אליה כיוון שאינם רוצים בסטיגמה זו; התרופות הפסיכיאטריות מחייבות תקופה ארוכה של התאמה ואיזון ולוקח להן זמן רב להשפיע, ואילו המצוקה רובצת על האדם בכל עת; לחלק גדול מן התרופות הפסיכיאטריות ישנן תופעות לוואי, המקשות גם הן על המטופל; קיים פחד מפני ההשלכות של ההגדרה כחולי-נפש, דבר המונע הסכמה לרישום רפואי מסודר, להתייעצות עם מומחה נוסף ולדרכי טיפול אפשריות.

התופעות הללו עשויות להתחולל בנפשו כל אחד מאתנו. רבים מנפגעי-הנפש יעידו על עצמם שלא ידעו שהם כאלה, עד שהפגיעה התפרצה. חוקרים רבים תרים אחר עדויות מדעיות מובהקות (כגון בדיקות דם), אשר תאפשרנה זיהוי מדויק של פוטנציאל להתפרצות מחלות, אך ההישגים עד כה דלים יחסית. פעמים רבות אין לאדם אחריות על מצבו והוא אינו אשם בו. מדובר במחלות אשר יש להן פעמים רבות שורשים גנטיים, אך אלו אינם הגורם היחיד למחלות. בכל הנוגע לנפגעי-הנפש, רב הסתום על הגלוי.

 OCD  וטבילה במקווה   

כמי שמאמינים במרכזיות התורה והאמונה בעולמו של האדם, אין אנו יכולים להתעלם מהשאלה האם האמונה והדת הן גורם מסייע או מעכב בהתמודדות של נפגעי-הנפש עם מצבם: האם הן חלק מהבעיה או חלק מהפתרון? מהו התפקיד שהאמונה והדת ממלאות בפועל בהקשר זה, דווקא בשל הדומיננטיות שלהן בעולמו של האדם?

קשה לענות על שאלה זו בצורה שתתאים לכול. ישנם חלקים גדולים באמונה אשר אכן מסייעים לנפגעי-הנפש: העובדה שיש ריטואל קבוע, שאינו מחייב יצירת דרכי התמודדות עם כל מציאות חדשה, בעיקר בעת מצבי אסון; התפילה עשויה להיות משענת מנחמת, מחזקת ומעצימה; עצם האמונה בריבונו-של-עולם, המבין ללב יצוריו ומבקש את הנרדף, יש בה כדי להעניק ביטחון מסוים לאדם; גם החובה המוטלת על בני-אדם אחרים לעשות צדקה וחסד עם הבריות ולהימנע מלשון הרע, מהלבנת פנים ומעמידה על דם הרֵעים ‒ יש בה כדי להיטיב את האווירה הכללית.

אך המפגש בין הדת ובין הלקויות הנפשיות עלול להיות קשה ביותר: ראו לנגד עיניכם את הסובלת מ-OCD כאשר היא מסתבכת בשאלה האם בעת הטבילה במקווה הייתה שערה חוצצת או לא; ראו את הסובל מפראנויה בשעה שהוא נחשף לשיחות מוסר על אחריותו של האדם למעשיו והעונש הצפוי לו; שוו לנגד עיניכם את מצבו של נפגע-הנפש בשעות הלחוצות שלפני כניסת שבת – כל שבוע מחדש; דמו לעצמכם את מצבו של הסובל מהפרעה דו-קוטבית כאשר הוא נפגש עם אמירות כגון: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" או עם סעודות שבת עליזות; חישבו על בחור הישיבה הזקוק לטיפול פסיכיאטרי, בשעה שהוא חי בלחץ האינטנסיבי של הישיבה; על הסובל מחרדות בשעה שהוא נפגש עם פרשיות השכר והעונש במקרא. הדת עצמה עלולה להיות מלחיצה מאוד, מאיימת, מדכאת, ולהפוך לחלק מן הבעיה ולא למבוא לפתרונה.

החברה הדתית אינה מקלה על מצבם של נפגעי-הנפש: קשה להיות חריג בחברה זו; המבנה החברתי שלה מצפה מכל אחד להיות נשוי, אך, מסיבות רבות ומגוונות, אין זה קל לנזקק לטיפול נפשי לבנות בית משותף; בחברה הדתית ישנם קודים קשוחים יותר של התנהגות וקשה לה לקבל סטייה חברתית מאלו, אף אם הם מזיקים לחבריה הפגועים; "חוק הדתיים השלובים" אינו מאפשר להיבלע בתוך האנונימיות, המיטיבה פעמים רבות עם נפגעי-הנפש, ולעתים הם נאלצים לעמוד באור הזרקורים – חישבו על הסובל מפחד קהל בשעה שהוא נקרא לעלות לתורה או שיש לו 'חיוב' לעבור לפני התיבה. עצם העובדה שההלכה מתייחסת אל ה'שוטה' כמי שהוא פטור מן המצוות אך גם אינו רשאי להוציא את הציבור ידי חובה, מקרינה גם על אלו שרחוקים מן ההגדרה של 'שוטה' והם רואים את עצמם כפגומים.

מודעות רבנית

מהו תפקידם של הרבנים במציאות המורכבת הזו? כיצד ניתן לקשור בין התורה ובין גאולת הנפש, בין ההלכה ובין היציאה מן המצר? נראה לי כי ניתן להציב מפת דרכים אשר תאפשר לנו, הרבנים, למלא את תפקידנו בדרך הראויה והטובה במצב זה.

בראש ובראשונה, עלינו להיות מודעים לכך שנפגעי-נפש קיימים בתוכנו. חלק בלתי נפרד מבעיית המודעות הוא העובדה שהתנהגויות שונות העלולות להיתפש כהתנהגויות הנובעות מרמה דתית גבוהה מאוד הן תוצאה של פגיעה נפשית. הקפדה חריגה במצוות אינה בהכרח ביטוי לאהבת תורה ולהחמרה בה, אלא יכולה להיות תוצאה של הפרעה טורדנית-כפייתית; התנהגות משוחררת מאוד עלולה להיות תוצאה של מאניה, ולא הגשמה של שמחת המצוות; התמדה חריגה בתלמוד-תורה עלולה להיות קשורה בסוגים שונים של התמכרות; החמרה יתרה בדיני צניעות עלולה להיות תוצאה של אנורקסיה ושנאת הגוף. וכן הלאה. טרגדיה גדולה יכולה לצמוח בשעה שהרב סובר כי לפניו עומד אדם אשר התקדם מאוד בקיום מצוות, אך למעשה הוא סובל סבל פנימי עמוק, והרב, בכוונותיו הטובות אך המוטעות, רק מטפח את הסחרור הפנימי שבו האדם הזה נתון. הכרחי אפוא שהרב ייחשף לעולמן הרחב של המצוקות הנפשיות כדי שיעמוד בתנאי הראשון הנדרש לפסיקת הלכה והדרכה ראויה: הכרת המציאות.

המודעות הזו צריכה להיות משולבת עם ידע וכלים בסיסיים לאבחון מצבים הדורשים פנייה לאיש מקצוע. הרב אינו פסיכולוג או פסיכיאטר ואינו חייב להיות בעל ידע מקצועי בתחומים אלה. יתרה מזו, אסור לו להסיג את גבול בעלי המקצוע ולראות את עצמו כמטפל. ברם, הרב מוצא את עצמו פעמים רבות מגיש עזרה ראשונה בתחומים רבים, ואף כאן ‒ עזרה ראשונה זו חייבת להיות מוגשת לפי העיקרון הרפואי הראשוני, primum non nocere: לא להזיק. יכולתו של הרב להקשיב למצוקה היא התנאי הראשון למניעת הנזק. מכאן והלאה, צריכה לבוא גם תמיכת הרב, בנחישות כמעט בלתי מסויגת, בהליכה לייעוץ ולטיפול פסיכיאטרי. על הרב לסייע בעד הסובל לקבל את ההחלטה הנכונה והראויה, לשחרר       אותו מפחדי שווא, לטפח את הסובלנות בקהילה כלפי נפגעי-הנפש, להעלות את הנושא למודעות. נפגע-הנפש סוחב על כתפיו משא כבד מנשוא, ועל הרב לעודד אותו ולסייע לו להסיר את הסלע הכבד הזה מעליו ולצעוד בקלות ובנוחות.

טיפול מקצועי וטיפול רוחני

בכל אלה אין ייחוד לתפקידו של הרב, והדברים נכונים ביחס לכל אדם, ודאי ביחס לכל מי שיש לו מעמד מסוים של מנהיג בקרב החברה שבה הוא פועל. אך ישנם דברים שהם ייחודיים לעולם הרבנות: פעמים רבות כתבתי כי ייחודו של הטיפול הנפשי אצל האדם הדתי הוא בכך שאדם זה זקוק לטיפול משולב, בעל שני מסלולים, המתואמים זה עם זה. ככל בני-האדם, הוא ראוי לטיפול המקצועי הטוב ביותר, הניתן על-ידי בעלי מקצוע הבקיאים בתחומם. אולם, בעולמו של האדם המאמין חשובות גם התאולוגיה, הפילוסופיה ופסיקת ההלכה: המטופל מוטרד מן השאלה האם הוא רצוי בעיני ד' ושאלה זו מטרידה יותר כאשר הוא מסוכסך עם עולמו הנפשי; הוא מבקש לדעת האם כאבו במפגש עם ההלכה הופך אותו לעבריין או שישנן קטגוריות הלכתיות המכירות במעמדו המיוחד; הוא כואב את אי-יכולתו למלא אחר פונקציות חברתיות דתיות וזקוק להדרכה אמונית כיצד להתמודד עם שאלות אלו; בין השאלות האתיות מטרידה גם שאלת הולדת ילדים – האם מותר לו להביא ילדים לעולם בשעה שהתברר כי התסמונת שהוא סובל ממנה היא בעלת עקבות גנטיים ועל כן הוא צפוי להוריש את הסבל לצאצאיו. כל אלה אינן שאלות טיפוליות אלא רוחניות. בשל כך, חשוב שאיש המקצוע הטיפולי והרב יפעלו במקביל, כל אחד בתחומו, ויעניקו את כל הטוב שיש בהם למי שנזקק לכך.

לא זו בלבד, אלא שגם כאשר אנו עוסקים בטיפול עצמו ולא רק במטרותיו או בשאלות הנוספות המטרידות את נפגע הנפש הדתי, ישנן פרקטיות רפואיות שונות העומדות לעתים בניגוד למה שנתפש כעמדתה של תורה ומעוררות בשל כך צורך בשותפות רבנית בתהליכי הטיפול: יסודות כמו הבחירה החופשית, הקובעת שהאדם אחראי לכל אשר הוא עושה, מנוגדים לעתים לטיפול הרפואי שיש בו גם סלחנות וויתור עצמי; תביעות כגון קיום מצוות, אשר הטיפול הרפואי תובע לעתים הרפיה מסוימת מהן; תהליכים כמו תשובה ותיקון המידות – כל אלה הם חלק מתורת נפש יהודית, הנוגעת בעולם ההלכתי, ויש צורך לפעול ביחד הן כדי שהטיפול עצמו יהיה מכוון אף הוא לחובות המוטלות על כל אדם ‒ גם על נפגע-הנפש ‒ בעניינים שבין בין אדם למקום, הן מתוך אמונה עמוקה כי יש בתורת הנפש של ההלכה גם יסודות המציעים התמודדות שונה, הפועלת לטובת המטופל ויכולתו להתרומם ממצוקותיו.

שינוי יחס הקהילה

אך תפקידו של הרב אינו מתמצה רק בעיסוק באדם הבודד הפונה אליו. עלינו, כרבנים, מוטל לשנות באופן משמעותי את היחס לנפגעי-הנפש. שינוי זה צריך להיעשות בשתי דרכים מרכזיות: האחת היא דרך העבודה הקהילתית: ההבהרה כי נפגע-הנפש אינו פסול חיתון; החובה ליצור אווירה מחבקת ואוהדת מצד הקהילה; הסרת הסטיגמה ותחושתם של נפגעי-הנפש כי הם מצורעים; עידוד נפגעי-הנפש ללכת לטיפול ועידוד הסביבה הקרובה להם לקבל את ההדרכה הראויה; "הרגעת" המשפחות מהבושה שהן מטילות על עצמן בכך שיש בקִרבן נפגע-נפש. וכן הלאה.

מבחינה מקצועית, אין כל ספק שהמקום הטוב ביותר לנפגע-הנפש הוא בתוך קהילתו ולא מחוצה לה, ואנו כרבנים מחויבים להעצים את יכולתה של הקהילה. בד-בבד, עלינו להישמר מאוד מיחסי תלות שבין הרב ובין נפגע-הנפש. פעמים רבות מתפתח רצון לתלות כזו, הנענה מצד הרב, ומכאן עלולות להתעורר בעיות רבות הנובעות מיחסי תלות. לגורמים המטפלים ישנה הכשרה לכך, ולא פחות מכך – ישנו קוד אתי העוסק במקרים של התפתחות יחסי תלות; גם אנו כרבנים זקוקים להכשרה הזו ולכתיבתו של קוד אתי המציל הן את הרב, הן את המשחרים לפתחו, מפני הגעה למקומות מסוכנים כאלה.

לא פחות מכך, מוטל עלינו כרבנים לפעול בדרך השנייה, שהיא פעולה במסגרת ההלכה כדי להטמיע את ההבנה שההלכה והאמונה הן חלק מתהליך הריפוי של נפגע-הנפש, ולא חלק מהבעיה שהוא סובל ממנה. כאמור לעיל, המפגש שבין מחלת-נפש ובין האמונה וההלכה עלול להיות קשה מאוד. תפקידו של הרב במפגש זה הוא ללמוד את האפשרויות השונות הקיימות במסגרת ההלכה כדי להקל על נפגע-הנפש. הקלות אלה כוללות הדרכה כיצד להתמודד עם נדרים, טבילה במקווה, ימים מיוחדים, תחושות אשם, תשובה, חשש מתמיד מהשמטת מילים בתפילה, פחד ואימה מפני חוסר יכולת לקיים את מצוות פרו ורבו, לצד הצורך בכך המביא להוצאת שכבת זרע לבטלה, 'ברכת' אלוקים, סלידה מקרובי משפחה, ובעיקר כאשר מדובר בהורים שעליהם חלה מצוות כיבוד אב ואם, ועוד ועוד. זהו תחום מורכב מאוד שכן מעטים הם המקורות ההלכתיים הקדומים המכירים בהגדרות של נפגעי-נפש כפי שאנו מתייחסים אליהן כיום, וממילא מעטות גם הפסיקות והשורשים שניתן לבנות מהם עולם הלכתי מסודר כמו זה הקיים בתחום רפואת הגוף. לא זו בלבד, אלא שהרצון להימנע ממדרון חלקלק ומכניעה מהירה לגחמות של אנשים המסוגלים להתגבר על מצבם – משתק את ההתמודדות ההלכתית. ואף-על-פי-כן, ההיכרות עם התפוצה הגדולה של נפגעי-נפש בתוכנו תאפשר לנו לא רק שלא להזיק, אלא גם לגאול את האדם מהסתבכות בתוך עצמו דווקא מתוך ההלכה ועל-ידה, ולהיטיב עם מצבם של נפגעי-הנפש.

גם תורת הטיפול אינה הלכה למשה מסיני. גם בה יש תאוריות העלולות להביא לנזק יותר מאשר לתועלת. יש בנו אמונה עמוקה כי אופיים היסודי של ההלכה, של התשובה, של התיקון, של העיקר הגדול המאמין בבחירה החופשית – הם חלק בלתי נפרד מן התהליך הנפשי, חלק הראוי ליטול את מקומו המיוחד במסגרת תהליך זה. בכל אלה יש מקום נכבד לעולם התורה ולעולם הרבנות, ובצעדים עדינים וזהירים, אנו יכולים לקשור עוד ועוד את תורת ישראל והאמונה עם הבריאות הנפשית ולהביא עוד מזור ועוד טוב לעולמנו.