שתי התפיסות של חג החנוכה ומשמעותן לימינו

שתי התפיסות של חג החנוכה ומשמעותן לימינו

 

מן המפורסמות הוא שהמקורות הקדומים העוסקים בחג החנוכה הם חד-ממדיים כאשר הם עוסקים בשאלת הסיבות לכינונו של חג החנוכה. חלק מהמקורות מדגישים אך ורק את נס פך השמן. כך לדוגמה הגמרא במסכת שבת (כא ע"ב):

...שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

לעומת זאת בסידור התפילה אין אנו מוצאים כלל את נס פך השמן, אלא את נס הניצחון במלחמה:

בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו. כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך:ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם. רבת את ריבם. דנת את דינם. נקמת את נקמתם. מסרת גבורים ביד חלשים. ורבים ביד מעטים. וטמאים ביד טהורים. ורשעים ביד צדיקים. וזדים ביד עוסקי תורתך. ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך. ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה:

ואחר כן באו בניך לדביר ביתך. ופנו את היכלך. וטהרו את מקדשך. והדליקו נרות בחצרות קדשך. וקבעו שמונת ימי חנכה אלו. להודות ולהלל לשמך הגדול:

עובדה זו לעצמה זכתה להסברים רבים ומגוונים, הלקוחים בדרך כלל מעולמו של המבאר. חלק ביארו כי אכן היה מאבק על התודעה, והייתה מגמה להשכיח את ניצחון החשמונאים. מגמה זו נבעה בעיקר בשל אחרית בית חשמונאי, שהלוא הלוחמים הגדולים בהתייוונות – התייוונו בעצמם, ובסופו של דבר הביאו על עם ישראל את הכיבוש הרומאי ואת החורבן. על כן, ישנה מגמה להדיר את הגבורה הצבאית החשמונאים מהזיכרון ההיסטורי, וזו אולי גם הסיבה שאין אנו מוצאים במשנה את "מסכת חנוכה", כחלק מאותה מגמה; חלק חולקים על העובדות וטוענים כי עצם קיומם של מקורות שכן מזכירים את הניצחון במלחמה, ועוד בסידור התפילה הריטואלי היומי מלמד שאין בסיס עובדתי לטיעון שהוסתר דבר מה; חלק מסכימים כי אכן מדובר בתופעה עובדתית של הפרדה בין המקורות השונים, אך טוענים כי הפרשנות לכך היא פרשנות דתית טיפוסית: היחס לחג החנוכה הוא אכן יחס כפול, ואנו מתייחסים אליו ביחס כפול: הן כחג הבא לציין ניצחון מדיני וצבאי הנובע מעוז רוחם של הלוחמים, והן כחג דתי ניסי הנובע מנס פך השמן. יודגש כי במבט אמוני גם הניצחון הצבאי לא התחולל ללא סיוע א-לוהי, אולם המוקד הוא הניצחון במלחמה ולא הנס הפלאי עצמו. כמובן שיש כאלה שכופרים בעצם התרחשותו של הנס, ובניגוד להם יש כאלה שמתמקדים רק בו ורואים בניצחון הצבאי עניין שהוא יחסית שולי.

העמדות השונות נובעות לא רק מההיבטים העובדתיים של שאלה זו, השוואת המקורות, ידע ארכיאולוגי וכדו', אלא ובעיקר מנקודות מוצא קדומות. אלה שאינם מכירים בעצם קיומם של ניסים אינם מסוגלים לקרוא את סיפור נס פך השמן אלא כמניפולציה שנעשתה בתקופה כל שהיא, או למצער כראיה סובייקטיבית של עובדות טבעיות רגילות; לעומתם – חלק מהעולם האמוני מתאמץ למצוא בכל סיפור גם את הממד הניסי שבו. אנו מוצאים אפילו היום את אחד המאפיינים של חיפוש זה: סיפורי הצדיקים עושי הניסים ובעלי הסגולות המיסטיות המופלאות מהווים נדבך משמעותי במעמדם של רבנים בעיני הציבור, והדבר נובע בעיקר מרצונם של המאמינים והמעריצים למצוא את הממדים האלה באישיות המיוחדת שאותם הם מבקשים לרומם. טבעי הוא אפוא כי כל אחד יחפש את הממדים הנובעים מנקודות המוצא שלו, ואין מדובר אפוא בעובדות "יבשות" אלא בדרכי הקריאה שלהן.

 

ב

דרכי הקריאה של סיפור חג החנוכה אינם שאלה היסטורית בלבד, ואינה מתמצים בשאלת המקורות הקדומים. יש להם השפעה ניכרת על היחס לתנועה הציונית, למדינת ישראל, ולתהליכים היסטוריים שאנו חלק בלתי נפרד מהם, וזאת בעיקר בשני תחומים:

התחום האחד הוא הסיפור הציוני – לנגד עיניו של האדם המאמין מתרחש סיפור עצום ששוברו אינו בצידו, והוא מחייב פענוח. האדם המאמין, כמו כל עם ישראל, לא צפה שכך יתרחשו הדברים. לאורך ההיסטוריה הגלותית כולה פיעמה הציפייה למשיח בלב כל אדם מישראל. משיח זה לא היה אבסטרקטי בלבד, אלא גם לבש השערות כיצד הוא יבוא. התפיסה המקובלת הייתה כי באחד מן הימים יתקע בשופר גדול, ועם ישראל כולו יעלה לציון ברינה, יקים שם את מדינת התורה ויבנה את בית המקדש. היו מגדולי ישראל שהיו ישנים כאשר לצדם מונחת חבילת בגדים חגיגית, כדי שילבשו אותם מיד עם שמיעת קול השופר הגדול. והנה, הדברים התרחשו בצורה שונה לחלוטין. הרבה לפני הציונות סער עם ישראל בסערה גדולה: השבתאות, הקרע שבין חסידים ומתנגדים, ההשכלה, הנאורות, הניאולוגיה – ועוד זרמים רבים ומגוונים העמידו את צעירי העם היהודי בפני שאלות זהות מורכבות ביותר. סערה זו הביאה להתמוטטות מגבש הזהות הקדום של עם ישראל. עד לאותה תקופה, מגבש הזהות היחיד של האומה היה התורה והנאמנות לה. היו ויכוחים קשים ביותר על מהותה של תורה זו – כגון בין הקראים והרבניים – אולם עובדת היות התורה מגבש הזהות של האומה לא הוטלה בספק. ואילו בסוף המאה הי"ח התברר כי מגבש זהות זה מתחיל לקרוס, ורבים מבני האומה הישראלית אינם רואים עוד את הא-לוהים כמגבש הזהות שלהם.

התנועה הציונית אפוא הצילה את עם ישראל. מבחינה זו, הנרטיב החרדי הוא כפוי תודה. נער חרדי צומח על בסיס ההכרה כי עד להופעתה של התנועה הציונית היו כולם דתיים, ואילו הציונות היא סיבת החילון המרכזית, ולא זו בלבד אלא שהיא אחראית להרס הנורא בחיי האמונה והנאמנות למצוות המתרחש בעם ישראל עד היום. ברם, האמת כאמור שונה לחלוטין. האומה הישראלית עמדה במשבר הקשה ביותר בתולדותיה במאות השנים האחרונות, בשל העובדה שמגבש הזהות שלה קרס. למעשה, לא היה לה מה להציע לרוב מוחלט של אותם צעירים שלא הייתה להם תשובה כלשהי לשאלת הזהות היהודים ללא קיום מצוות. התנועה הציונית הציעה מגבש זהות תחליפי – הרעיון הלאומי ומימושו בארץ ישראל. רעיון זה איפשר ליהודים שאינם נאמנים עוד לתורה ולמצוות לא רק להישאר מחובר אלא אפילו להוביל את עם ישראל למימוש הרעיון הלאומי. במקביל חובה לציין כי התיאור של התנועה הציונית כאילו קמה לראשונה בסוף המאה הי"ט אף הוא נרטיב מכחיש – הוא מכחיש הן את העובדה ששימור תודעת האומה הישראלית וציפייתה לשוב לארצה נעשה דווקא בבתי הכנסת ובתפילות ולא בשום דרך אחרת.

עוד נרטיב חרדי הוא הטענה כי התנועה הציונית הוקמה על ידי יהודים נאמנים לתורה ולמצוות, והראיה לכך היא העליה הראשונה והמושבות הראשונות שהוקמו על ידי אנשים דתיים, ובתקנות היסוד של מקומות אלה נשמרו בתחילה מצוות הדת ברמה הציבורית. אמת הדבר כי ללא הזיקה המתמדת לארץ ישראל ולחזון העתידי לא הייתה התנועה הציונית קמה, וזיקה זו נשמרה דווקא בבתי הכנסת – למן התפילות בחגים ובמועדים ששימרו והעצימו את הזיקה הזו, ועד לקינות בתשעה באב שלא איפשרו לשכוח את החזון. ברם, המושבות הראשונות לא הוקמו מתוך ראייה מדינית ורצון למימוש לאומי בארץ, ובוודאי שלא הציעו את מגבש הזהות הציוני כתחליף לזה הקודם. המושבות הראשונות באו לפתור בעיה שונה לחלוטין, ומייסדיהן לא התכוונו לעצב את ההיסטוריה היהודית בתנועה לאומית.

מאידך מובן מדוע ההתנגדות לציונות הייתה חזקה מאוד בחוגים דתיים רבים. הם קראו נכונה כי הציונות היא מגבש זהות אחר ומתחרה למגבש הזהות האמוני. ההתנגדות לציונות לא נבעה אפוא רק משאלת המשיח, והשאלה הקשה של שיתוף פעולה עם מי שאינו שומר עוד את מצוות ד', כי אם ובעיקר בשל העובדה שהתנועה הציונית הציעה תחליף לנושא המהותי ביותר הקיים – הזהות. לפתע נוצר מגבש זהות חדש לעם ישראל, ומגבש זה לא נזקק באופן מהותי לתורת ישראל. קשה מאוד לאדם המאמין להיות שותף בכך. גם תנועת המזרחי, שהייתה סיעה בתנועה הציונית, עשתה זאת מכוח הפרקטיות והשותפות אד-הוק, ולא מתוך הסכמה עמוקה למגבש זה. משנת הרב קוק אף היא התנגדה לתנועה הציונית כפי שהיא, וביקשה להקים תנועה אלטרנטיבית בשם "דגל ירושלים".

שאלת ההתייחסות למה שאנו רואים נגד עינינו דומה במידה רבה לימי החשמונאים. כיצד יש להגיב לחזון המתגשם בצורה שונה באופן מהותי מאשר הייתה הציפייה אליו. מדינת ישראל אכן אינה מהווה הגשמת החזון המלא של נביאי ישראל, אלא באופן חלקי בלבד. כמוה הייתה מדינת החשמונאים, ועל כן ההקבלה בין השתיים והיחס אליהן הוא מרתק מאוד מבחינת השפעה על העולם היהודי בזמן הזה.

 

ג

ההיבט השני של תקופת החשמונאים הזהה במידה רבה לתקופתנו הוא שאלת היחס בין מעשי אדם למעשי א-לוהים. כאמור בדיון על חנוכה, ראיית מוקד החג בנס פך השמן או בניצחון החשמונאי מלמדת הרבה על עיני המתבונן, אף ששתי ההסתכלויות הן בעלות אופן אמוני. ההשפעה היא בעיקר בסוגיית שאלת הפעילות מול המציאות הנתונה. בנס פך השמן אין תפקיד לאדם. לא האדם הוא עושה הנס, ולמעשה אין בכוחו להשפיע עליו. ואכן, במקורות הממקדים את חג החנוכה בנס פך השמן תפקידו של האדם אינו קשור כלל ליצירת הנס, ולפתרון בעיית השמן הטמא שלא נמצא במקדש. תפקידו של האדם הוא רטרואקטיבי: לפענח נכונה את העובדה שמדובר בנס, ולתקן חג לדורות שיזכיר את הנס הזה באופן מתמיד. חשיבות התזכורת המתמדת היא ביצירת העולם התיאולוגי כולו: מה שאנו רואים בעולמנו הוא לבוש של השראת שכינה א-לוהית, ולמעשה הכל תלוי בה. כל המציאות הזו היא נס אחד גדול, וכל מה שמתרחש בעולמנו מתרחש למעשה כטביעות האצבע של ריבונו של עולם. העולם המתגלה לנו – כאילו אנחנו הם המעצבים את ההיסטוריה – הוא טעות אופטית, המסתירה מעיניו של אדם את הכלים האמיתיים בהם מתרחשת המציאות.

עמדה אמונית זו היא המבוא לפסיביות. אם א-לוהים הוא המופקד על גורלנו בעולם הרי שאנו צריכים להשפיע על העולם דרך הא-לוהים: בתפילה, בלימוד תורה, בנתינת צדקה, בצום וכדו'. אלו אמנם אינן פעולות פאסיביות כלל ועיקר כאשר מסתכלים עליהם מעמדת תצפית דתית, אולם אין הן משפיעות בדרכים המקובלות של דרך הארץ של העולם. "הכל משמיים", "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין על כך מלמעלה" וכדו' – אלו מונחים המשמשים את בני האדם המתייחסים לנעשה בעולם כאל נס מתמשך, המתנהל והמונחה על ידי ריבונו של עולם.

אדגים זאת בשתי דוגמאות בחברה הישראלית – האחת הנוגעת לסלע מחלוקת בסיסי הקיים היום במדינת ישראל, והשניה נוגעת לתופעה תרבותית מרתקת. דוגמה ראשונה היא התשובה שנותנים בחורי הישיבה הפוטרים את עצמם משרות צבאי בתואנה כי תלמידי חכמים ממלאים תפקיד אחר במאבק הביטחוני. הפוטרים עצמם עוברים על צו מוסרי כבד מנשוא, שהתורה עצמה קובעת: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה ?" (במדבר לב, ו). לפיכך עולה השאלה מה הם עונים לעצמם על שאלה זו (אני מבקש להדגיש כי איני נכנס במסגרת זו לדיון בדבר חובת הציות לחוק במדינה דמוקרטית וכדו', אלא מתמקד בהיבט אחד של השיח הפנים-דתי), וכיצד הם פוטרים את עצמם מחובה מוסרית זו. אחת התשובות הניתנת לשאלה זו היא האמונה העמוקה כי לימוד התורה הוא חלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי. אמונה זו מתבססת על דברי חכמים שדנו ביחס שבין לומדי התורה ובין היוצאים לצבא המלחמה. חכמינו טענו, לדוגמה, כי זה היה היחס שבין דוד המלך הלומד תורה ובין יואב שר הצבא: "...אילמלא דוד - לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב - לא עסק דוד בתורה, דכתיב: 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, ויואב בן צרויה על הצבא' -  מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו ? משום דיואב על הצבא, ומה טעם יואב על הצבא ? משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" (סנהדרין מט ע"א). בצורה דומה מלמדים חכמינו על מהות נצחונו של חזקיהו: "'וחובל עול מפני שמן' - אמר רבי יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו, שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.  מה עשה ? נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו  בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (שם צד ע"ב).

דברי חכמים אלו מצוטטים הרבה בידי הישיבות, אשר כאמור מבססים על כך את התשובה שהם נותנים לעצמם. מלכי יהודה – דוד וחזקיהו – כפי שנתבארו בידי חכמים, משמשים בידיהם כמודל ראוי לתפיסת עולם דתית, הרואה את התרומה לניצחון הצבאי לא רק בשדה הקרב, אלא גם בבתי המדרש. עשיית הצדקה והמשפט של דוד המלך תרמה את תרומתה לנצחונו של יואב, ולימוד התורה בבתי המדרש בימי חזקיהו הוא שהביא למפלת סנחריב. אדגיש שוב כי מדובר בשיח פנים דתי, ועל כן לא ניתן לערער עליו בטיעונים חילוניים ובמבחני תוצאה למיניהם. הדרך היחידה להתמודד עם תפיסה זו היא בשיח הפנים הדתי, וזאת ניתן לעשות בשתי דרכים: דרך אחת היא לבסס על המקורות עצמם את השגיאה שיש בתפיסה הזו, ולהוכיח מתוך המקורות עצמם כי התורה מצווה על חיילי המלחמה להגיע לשדה הקרב, וההלכה קובעת כי זו מצווה מן התורה. דרך שניה היא לטעון לחוסר קוהרנטיות בתפיסה הזו המלמד על צביעות והעמדת פנים, לאמור: האמון באדם הטוען כי הכרעת המאבק אינה נעשית בשדה הקרב אלא בבית המדרש יכולה להתקבל על הדעת רק אם הוא נוהג כך כשהדברים גם נוגעים לחייו הפרטיים. אם אכן הוא אינו פועל לפרנסתו כי הוא סומך שתלמוד התורה יביא לחם לביתו, ואינו הולך לרופא המומחה ביותר כי הוא מאמין שהמקור לרפואתו הוא ריבונו של עולם – זהו תנאי ראשוני לאפשרות קבלת הכרעה זו. ברם, פעמים רבות אנו מוצאים שכאשר מדובר בגורל האישי ההתמודדות היא אחרת, ובדרך כלל היא כמובן מלווה בהסברים וחילוקים, והדבר מערער את האמון בתפיסת עולם זו.

האירוע ההיסטורי שהטיל צל על כל התפיסה הזו התרחש במלחמת המפרץ הראשונה. כזכור, ניתנה הוראה על ידי פיקוד הצבא לכל בעלי הזקנים לגלח את זקנם כדי שמסכות ההתגוננות תהיינה יעילות. ברם, באותה תקופה גם הומצאה מסכה מיוחדת לבעלי זקנים, אולם היא לא חולקה לציבור, שכן עלותה הייתה גבוהה פי כמה מהמסכה הרגילה. תוך כדי המלחמה הוגשה עתירה לבג"ץ התובעת את חלוקת המסכות, והיא הוגשה על ידי אנשים השייכים לקבוצה הנקראת "חרדים". נראה כי עתירה זו מערערת את כל הבסיס לאמון בטיעון הבסיסי עצמו, בשל העובדה שהיא חשפה את העובדה כי כשמדובר בגורל האישי – הטיעונים האלה קורסים.

דוגמה שניה היא היצירה המופלאה אליה נחשף הציבור הישראלי לפני כמה שנים – הסרט אושפיזין של שולי רנד. גיבור הסרט סבל מבעיות כלכליות רבות, והגיע עד פת לחם. ברם – הוא לא יצא לעבודה, אלא פנה בתפילה נוגעת ללב לריבונו של עולם, בשיח אינטימי ואישי, וביקש ממנו גאולה וישועה. הגאולה והישועה אכן הגיעו דרך נדבן גדול שהחליט לחלק מכספו לאחרים, והסרט מטמיע עובדה זו בכישרון עצום. ניתן לראות בו דוגמה להטמעת תודעת הנס בחיים האישיים והפרטיים.

 

ד

לעומת תפיסה דתית זו, ניתן לפתח תפיסה דתית קוטבית – הן תיאולוגית והן מעשית. יסוד התפיסה הדתית האחרת נעוץ בתפיסה הקבלית של "צמצום", לאמור: על אף העובדה שלא ניתן לתחום את הא-לוהים בתוך גבולות ובתוך מסגרות, ועל כן לא ניתן אף להניח שיש מקום אחד ביקום כולו בו הוא לא מצוי  - "מלוא כל הארץ כבודו" – ריבונו של עולם "צמצם" את עצמו וברא את העולם. צמצום זה הותיר חלל גדול פנוי, אליו נכנס האדם. האדם פועל אפוא בעולמו של הקב"ה מכוח בחירתו החופשית, יכולתו המעשית, והכלים הרגילים של דרך הארץ בהם פועל העולם. כאמור, הסיבה לכך היא הדרך המיוחדת שבה ברא הקב"ה את העולם, והמקום הנכבד שהוא הותיר לבני האדם.

זו המשמעות העמוקה של המינוח "צלם א-לוהים" בו הוכתר האדם בפרשת הבריאה. ריבונו של עולם מינה אותו לפעול בעולמו, והסמיך אותו לקבוע את גורל העולם. על האדם לעשות כל מה שביכולתו בדרך האנושית הרגילה, ולא לסמוך על הנס. אחד הפסוקים היפים בתנ"ך המתארים את תפיסה זו הוא לשונו של יואב שר צבאו של דוד המלך. באחת המלחמות הוא נלכד במצור – פנים ואחור – וניהל קרב גבורה כדי להיחלץ ממנו.  את תפיסתו הרוחנית ניסח כך: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-להינו, וד' יעשה הטוב בעיניו" (שמו"ב י, יב), לאמור: על האדם לעשות את כל שביכולתו לעשות, בדרך הרגילה והאנושית, בלי לסתור את האמונה כי בסופו של דבר ד' יעשה הטוב בעיניו.

גם תפיסה זו ראשיתה בתיאולוגיה וסופה בפרקטיקה. התיאולוגיה הבסיסית תוארה לעיל במילים קצרות – זו הדרך בה הקב"ה ברא את העולם, זהו ייעודו של האדם בעולם, ואלו הדרכים בהם האדם משפיע על העולם, על ההיסטוריה ועל גורלו האישי. דרך זו אינה נובעת חס ושלום מצמצום יכולתו של הקב"ה לפעול אחרת, ואין היא סותרת את האמונה העמוקה כי לו היה הקב"ה רוצה לקבוע כל דבר בעולם בדרך ניסית – לא היה דבר עוצר בעדו. היא נובעת מהאמונה כי מסיבות שאין אנו יכולים לעמוד על טיבן שהרי הן סיבות א-לוהיות, "החליט" ריבונו של עולם לברוא את העולם בדרך אחרת, וציווה עלינו ליטול את האחריות על העולם ולפעול בו בחוקיות הטבעית והסוציולוגית שבעולם הזה. על כן, אנו מצווים לנהוג בדרך הארץ בכל התחומים: בתחומי הפרנסה ובתחומי הביטחון, בתחומי הרפואה ובתחומי הזהירות בדרכים, באחריות האקולוגית ובעולם התרבותי – כל אלה הם שדות פעולה של האדם המאמין, ובתוכם הוא חייב לפעול כמיטב יכולתו.

לפיכך, כשאדם מאמין נתקל באתגר שהעולם מציב בפניו הוא פועל בשני שלבים במישור הפרקטי. בשלב הראשון הוא מתמודד עם האתגר החדש בדרך בה כל בני האדם בעולם מתמודדים עימו – בשכל טוב, בהכרעות אמיצות ובניתוח המציאות כראוי. אמנם, גם בשלב הזה באה לידי ביטוי אמונתו, שכן הוא חמוש בעולם מצוות עשה ולא תעשה, והוא מונחה על ידם מה ראוי לעשות ומה אסור לעשות. ברם, הנחיה זו משמשת בידיו ככללי פעולה ולא עומדת בניגוד ובסתירה להתמודדות המעשית עם המציאות. בשלב השני, לאחר שהוא ביצע את כל הנדרש ממנו בדרכו של עולם הרי הוא פונה לריבונו של עולם בתפילה כאומר לו: את מה שאנחנו מסוגלים לעשות – עשינו, ועתה אנו מתחננים לעזרתך כדי שתשלים את מה שאין ביכולתנו להשלים. כפי שראינו לעיל, זו הדרך בה נהג יואב שר הצבא, ולמעשה כך נהגו כל גדולי המקרא כאשר הם ניצבו מול אתגרים.

אני מבקש להדגיש כי תפיסה זו אינה כופרת בקיומם של ניסים. מבחינה תיאולוגית, התורה מלמדת כי לעתים נדירות הייתה התערבות א-לוהית בניגוד לחוקי הטבע. הדוגמה הבולטת ביותר היא קריעת ים סוף, ואין זה משנה מה אירע שם בדיוק – האם קריעה של ממש, גאות ושפל בתזמון מדויק או כל דבר אחר. האדם המאמין למד מתוך דברי משה רבינו כי מדובר בנס של ממש, ומכוח זה הוא שר את שירת הים והודה לריבונו של עולם על הנס. אמונה בניסים היא חלק בלתי נפרד מהאמונה הדתית. המחלוקת בין שתי התפיסות שאנו בוחנים במאמר זה נוגעת לשגרת החיים בעולם בו אנו חיים: האם הנס הוא המדיניות הרוחנית השכיחה בעולמו של האדם המאמין, והאם זו הדרך בה הוא מתבונן בתופעות היסטוריות בעולם, או שמדובר בחריג, אך בשום אופן לא בקביעת אופרטיבית עקרונית שעל האדם להתנהל בעולם מתוך ציפייה לנס.

 

ה

נשוב אפוא אל ראשית דברינו. הדגשת היסודות השונים בחג החנוכה אינה אפוא מעשה של התבוננות היסטורית בלבד. היא נובעת מתפיסת עולם ומשפיעה עליה. היא קובעת למעשה את הדרך בה אנו רואים את תפקידנו בעולם, ואת הדרים בהם מסוגל האדם להשפיע על ההיסטוריה – בין האישית שלו ובין הלאומית. כפל המקורות על חנוכה מלמד מכוון אותנו להכיר בשתי המערכות – הטבעית והניסית, ולעצב את הדרך הראויה בתוך שתי המערכות האלה. חג החנוכה אינו אפוא החג של "נס לא קרה לנו פך שמן לא מצאנו", אך גם אינו עומד בסתירה לעצם הרעיון של נשיאת לפידים בידי בשר ודם, והכרה עמוקה בעוז רוחם של הנלחמים בימים הקדמונים ובימינו אנו; במקביל, חג החנוכה אינו החג של "נס פך השמן" בלבד, אך גם אינו עומד בסתירה לאמונה העמוקה בניסים ובהתערבות פלאית א-לוהית במהלך ההיסטוריה של העולם. דווקא הכפילות במקורות העוסקים בחג החנוכה מאפשרת לנו לחיות בשני עולמות, כשהם משלימים האחד את השני. האדם המאמין אפוא פועל בעולם בדרכים בדרך הארץ של העולם, ובד בבד מפנה מקום לאמונתו העמוקה כי מעל לכל מביט ריבונו של עולם ומתערב לעתים נדירות במציאות בנסים מיוחדים, ההופכים לחגי נצח של האומה הישראלית.