הרב שרלו על נחש הנחושת-סכנותיו ויתרונותיו
קורח סרב לקבל מצווה זו של "פרה אדומה". היתה לו "רוח הקודש", והוא סבר שכבר מבין הוא את הכל. על כן מתווכח הוא עם משה על טעמי התורה - "טלית שכולה תכלת - מהו שתהא חייבת בציצית?". קורח טוען שכולם קדושים, כולם חכמים ונבונים, ועל כן קורח "הפיקח" מסרב לקבל מצווה אשר תעיד שיש משהו שגם קורח, עם כל גדלותו, אינו מבין.
האם יש כלים להבחין במחלוקת שהיא לשם שמיים? האם ניתן לקבוע על ידי מדד חיצוני כלשהו שזו מחלוקת ראויה, ואילו האחרת היא מחלוקת שאין סופה להתקיים? קשה לענות על שאלה זו, ובכל זאת
זו אפוא ההזדמנות לתקן את הצביעות, ולהשיב את חשיבות מעשה מרים למקומו. הלשון הרע שמדובר בו אינו דווקא דברים רעים שנאמרו על משה רבינו. על פי פשוטו של מקרא, הטיעון המרכזי של מרים ואהרון היא שמשה אינו חריג ואינו מיוחד
כיצד ניתן מחד גיסא להיות קשור באהבה וברומנטיקה, ומאידך גיסא לא להשחית את הכוח הזה ולא להפוך אותו לזול וגס? התשובה לכך היא מחנה ישראל ודבריו של בלעם.
"דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו פני הנרות. ויעש כן אהרון ... " (במדבר ח´, ב´-ג´) - "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה" (רש"י, שם). מהו חידושו של רש"י? וכי היינו מצפים שאהרון ינהג אחרת, ולא ישמע לצו האלקי?! נראה כי ברוח הסערות הפוליטיות האופפות אותנו, יש מקום להתמקד בפירוש עם נגיעה אקטואלית.
הרב שי פירון מנסה לבחון לאור פרשת השבוע מה מבטאת התאוננות?כיצד מתמודדים עם מתאוננים?המאמר מופיע בעלון ´השבת´ היוצא לאור ע"י ´צוהר´
כמה אנחנו יכולים ללמוד ממציאות זו לימינו. כמה חשוב לנו לנהוג בדרכה של תורה, ולשים לב לא רק לתנועה המרכזית אלא גם לחריגים.
